של מי האפוקליפסה הזאת בכלל?
של מי האפוקליפסה הזאת בכלל?
פסיכולוגיית המילניום Millennial Psychology
כיצד כולנו משתתפים במיתוס עתיק וחדש כאחת, וכיצד נוכל להשתחרר ממנו?
בחתימת המילניום, באווריה של סוף תקופה ומחזור fin de siècle, עם נבואות הזעם השונות והתחושות הרעות המרחפות מעל ראשנו, ואשר התחזקו עד מאוד בשנים אחרונות של העידן שנמתח אחורנית לתחילתו של לוח השנה שלנו. עם זאת, אל לנו לשכוח שפסיכולוגיית המילנייאלית (של מילניום=אלף) הזאת שייכת באופן ספציפי לעולם הנוצרי. ליהדות יש מיתוס אחר המשפיע על לוח השנה שלה, כך גם לאסלאם. לכל יתר חלקי כדור הארץ שבהם חיים אוכלוסיות ארכאיות מתוחכמות, בני שבטים נודדים פגאניים מכל מיני סוגים, הינדואים, ביהארים, מאורים, הביליונים שחיים באסיה הקטנה, באפריקה הטרופית ואמריקה – הם אינם חולקים איתנו את אותו המיתוס המילנייאלי והפסיכולוגיה המילנייאלית. אף על פי שאותם אנשים אולי חולקים איתנו את לוח השנה שלנו שנכפה עליהם, ואף על פי שהתאריכים שלו נכפו עליהם – אם לא על-ידי דת, בוודאי על-ידי עולם העסקים – העולם שלהם אינו מאוים על-ידי סוף הזמן, מכיוון שהם אינם מתחילים את לוח השנה שלהם עם הופעתו של ישו.
כדאי להזכיר כאן את 17 לוחות השנה של בני המאיה העתיקים. לאנשי תרבות המאיה העתיקה היו לא פחות מ-17 לוחות שנה שונים ומסובכים. בני המאיה היו אובססיביים לגבי מספרים וזמן. תפיסתם הייתה שאם הם יגיעו לסוף הלוח יסתיים העולם. לכן היו להם לוחות שנה שונים, בעלי פרקי זמן שונים, וכך הם יכלו להימנע, לדעתם, מסוף העולם. האם אנו שונים מהם בעניין הזה?
החשיבה ברוח המילנייאלית שייכת לספר הקדוש המערבי (ספר הברית החדשה, בת לספר הברית הישנה, הלא הוא התנ"ך), ולפרק האחרון הנורא ההוא, מלא אימה וזוועה, בספר האחרון בברית החדשה, בחזון על-פי יוחנן (באשר לשאלה האם דמותו היסטורית, הדעות שנויות במחלוקת), עם נבואות הרות-אסון של האש הנוראית המציתה את כל העולם; המתייחס לאחרית הימים ולהופעתו של ישו מחדש.
השפעתו של הספר והחזון הזה על התרבות המערבית עצומה. כיום המושג מייצג את כל התפיסות הנוגעות לאחרית הימים ולגאולה כזאת או אחרת מהמציאות המוכרת לנו. הסגנון האפוקליפטי של החזון הזה מזכיר את סגנונם של נביאי הזעם ביהדות, ומוכר מחזון אחרית הימים כפי שהוא מופיע בספר דניאל. כך שאין ממש חדש תחת השמש; לפחות לא תחת הזו המערבית, המושפעת מהדתות "החדשות" של מזרח התיכון דווקא (יהדות, נצרות ואסלאם).
החרדה המילנייאלית הזאת ומה שבא בתור אחר-כך היא תופעה נוצרית, שהרבה מהדוגמה הרשמית שלה שייכת לרומא העתיקה ולשליטים שלה שהתנצרו ולחמו נגד הדתות הפגאניות: קונסטנטינוס בראשם. מכיוון שכך, אם ברצוננו להתעלות מעל לחרדה הזאת מבחינה פסיכולוגית, כדאי להתחיל את עבודתנו שם, ברומא המתנצרת.
אם כן, האפוקליפסה הזאת היא אמנם הסוף, אבל רק הסוף של הספר האחרון בברית החדשה, בחזון על-פי יוחנן!
בכך שנמקם את המילניום בתוך ההקשר הגלובלי, יתאפשר לנו לעשות שני מהלכם פסיכולוגיים. שניהם נובעים מתוך עבודתו של קרל גוסטב יונג. את המהלך הראשון יונג כינה "להפוך את האגו לרלטיבי", כלומר, על-ידי מיקום הדאגות המערביות שלנו בתוך ההקשר הרחב של המיתוסים העולמיים, עם לוחות שנה הרבים והשונים שלנם ותפיסה תרבותית שונה של זמן ואסכטולוגיה (מיוונית, אחרון, של אחרית), התפיסה הנוצרית הופכת רק לאחת מני רבות, ורק יחסית ולא מוחלטת. כמו כן, העתידנות שלנו – הקרנה האישית שלנו על מה שנמצא מקדימה, בעתיד – הופכת להצהרה של האגו המערבי, המשליכה את הצל של עצמה קדימה בזמן. כמו שאגו אינו מייצג את מכלול הנפש, כך החשיבה המערבית אינה יכולה לדבר בשם כל העולם.
החשיבות-העצמית שאנו מעניקים לדאגות שלנו בגלל סוף המאה (וסוף האלף) וההשלכות העתידניות שלנו למה שיקרה להבא בתור. בעצם, כל העיתונים, הספרים, היומנים עם התאריכים המודפסים עליהם: 31 בדצמבר 1999, ו-1 בינואר 2000 – כל אלה הופכים למידע יחסי על-ידי המודעות לכך שלמספרים הללו יש מעט מאוד משמעות (וחשיבות) כאשר אנו יוצאים מתוך הקיבעון שלנו שנקבע מראש על-ידי המיתוס הבסיסי של זמן-מודעות נוצריים.
הצירוף הזה של הרבגוניות הגלובלית הוא המהלך השני. הוא נובע מתוך הרעיון של יונג אודות הלא-מודע הקולקטיבי – הגישות, החרדות, דעות, טעמים, תשוקות, הרגלי החשיבה והרגש שכולנו כבני אדם חולקים. הם נמצאים באוויר שאנו נושמים, באור שאנו רואים. צרכנות רב-לאומית, תיירות, ותקשורת ברשת העולמית של האינטרנט הם רמות בולטות ושטחיות של הלא-מודע הקולקטיבי הזה, הגלובליזם הזה. בתוך זה, וחודר את הגלובליזם כמצב תת-הכרתי, ניצבת תחושה של הזהות מתפוררת שלנו, חרדה של חוסר גבולות; בפסיכולוגיה הקלינית מכנים מצבים אלה כהתקפות של חרדה, הפרעת אישיות גבולית, התגוננות פרנואידית וזעם נרקסיסיטי. היינו, התפוררות גבולות וטהרנות פרנואידית, כמו גם התכנסות עזה, מבודדת לתוך מרכוז-עצמי, דאגות רבות באשר למערכת החיסונית שלנו, עם שינאה לכל מה שפולשני (כולל מהגרים, זרים, שחורים, ערבים, גויים וכולי), סינדרום אופייני הנגרם בגלל אובדן ביטחון עצמי (כאן למילים באנגלית יש משמעות רבה: center, certitude), זהות עצמית ומיקום בתוך גבולות מוגדרים היטב.
גלובליות ועתידנות מיתרגמות בתוך נפשו של האינדיבידואל לחרדות מבהילות ולנסיגות נרקסיסיטיות.
על מנת למצוא מחדש את הגבולות האישות והמקומיות שלנו, אנו חוזרים ונתלים לפעמים למידה אלימה ועוינת של שלילת האחר ואף זכויותיו. אנו מנסם להתנגד לפלישה של האחר לתוך התחום הפרטי שלנו (שוב משחק המילים באנגלית בעלות שורש אטימולוגי זהה: center, certitude, sphere). אנו מתחברים לתנועות מתבדלות, כורתים בריתות לכתות שבהן האחר רק משקף אותנו עצמנו, ולכן נמנעים מאתגר השונות.
ההתגוננות הרגרסיבית הזאת נגד ההתפוררות בנפשנו שלנו מנסה לשחזר מחדש את הביטחון של המבנה הישן יותר של האגו, כזה שלפני עקירתו ההרסנית ממקומו הנכון על-ידי הגלובליזם. התהליכים הללו מתבטאים בקסנופוביה (שנאת הזר, האחר) פוליטית, טהורים אתניים, רצח עם, חזרה לערים/גבולות חתומות בחומות, דוגמת הגבול בין ארה"ב למקסיקו; או ממש כאן מתחת לאף שלנו, החומות שאנו בונים בינינו ובין הפלסטינים! כל הצעדים אלה מנסים להשיג את מה שיונג כינה "שיחזור רגרסיבי של הפרסונה" או status quo ante, באמצעות – בחוגים פוליטיים – של לוקליזציה מילולית. אנו רואים את זה קורה כאן אצלנו בישראל, באר"ה, בצ'יצ'ניה, בבוסניה, בקרואטיה, בקפריסין, בקרב הבסקים והקטלונים בספרד; רק כמה דוגמאות.
מהמילה היוונית, משמעו חזון ,Apocalypse*
אלה שונייה
© כל הזכויות שמורות לאלה שונייה
12.12.2012 האם זה סוף העולם?