נתיב הנשמה וגלגוליה
הנשמה והקוסמוס
הקוסמוס מכיל בתוך עצמו הרבה מציאויות; הרבה ממדים ועולמות מתפצלים.
הנשמה היא חלק מנשמת הקוסמוס. הקוסמוס הוא האטום, הנשמה היא החלקיק של האטום, ולא נפרדת ממנו ומכל אשר נמצא בו. כאשר האטום מתבקע, התת-חלקיק מתגשם בחומר. למעשה, התת-חלקיק מתחיל לנוע במהירות עצומה; המהירות מאפשרת לתת-חלקיק את חווית החומר. אולם, התת-חלקיק – הנשמה – הוא גם גל וגם חלקיק. דהיינו, הוא אנרגיה וחומר בעת ובעונה אחת. כך גם כולנו.
הביקוע – המפץ הגדול - מתרחש כל הזמן. עם כל נשמה נוצר יקום חדש. לכל נשמה עולם משל עצמה ומציאות משל עצמה, יחידה ומיוחדת.
הנשמה, הגוף והמציאות
הגוף החומרי הוא אנרגיה הנעה במהירות עצומה, מה שיוצר את אשליית החומרmc2 = E. המֵחְשָב mind, החשיבה ותהליכים רבים אחרים, מוחיים וחושיים יוצרים את אשליית המציאות . מציאות זו נתפסת על-ידי חמשת החושים ומתורגמת על-ידי המוח. בעתיד, יתווספו עוד חושים ותפיסת המציאות תורחב.
אין פירושו של דבר שהמציאות לא קיימת, רק שהיא לא כזו כפי שאנו תופסים אותה בכלים המוגבלים של הגוף הפיזי, כפי שהוא היום.
האם הנשמה מתגלגלת מגוף אחד למשנהו?
הרעיון שהעצמי הקיומי – הנשמה – עובר מגוף אחד לגוף שני, מחיים לחיים, הוא מוטעה.
כאשר אדם מת הנשמה שלו מתאחדת עם היקום, עם האינסוף; היא מתלכדת בחזרה עם האטום. אך לאותו אדם היה גם משהו אחר. היה לו גם מֵחְשָב; היה לו זיכרון.
היום הזיכרון מוגדר ממצבור, או אגד, של מחשבות או גלי מחשבות. האמת הפשוטה היא, שכאשר אדם מת הזיכרון שלו עובד לרחם חדש, אך לא הנשמה שלו.
כשאדם מת הוא מותיר מאחוריו את זיכרונותיו בכל הסביבה, באוויר היקום, ובמיוחד אם הוא מת אומלל. אומללות זו מוצאת לה איזשהו מקום, היא נכנסת למערכת זיכרון אחרת, או שהיא נכנסת בשלמותה לרחם אחר, מתבייתת לנשמה אחרת. וכך קורה שאנחנו יכולים לזכור את החיים הקודמים שלנו, או העתידיים; את העבר ואת העתיד – אבל זה לא העבר שלנו ולא העתיד שלנו, אלה לא היו החיים שלנו! זהו זיכרון של מישהו אחר שאותו ירשנו.
רק אנשים בודדים מתים מתוך שמחה, מתוך מודעות מלאה. בודדים אלה לא מותירים שום עקבות מאחוריהם. הם אינם מעמיסים את משאם על זיכרונו של אף אחד. הם פשוט נעלמים לתוך היקום. הם מתלכדים עם האטום הקוסמי. הם התנתקו והיטהרו מהכול. להם אין מֵחְשָב ולא שום זיכרון. אלה כבר הומסו במדיטציות שלהם. בעבודה הרוחנית שלהם. בחוכמת המודעות שלהם. מכיוון שכך, אנשים אלה, האנשים המוארים, אינם נולדים מחדש, אלא אם כן הם בוחרים לעשות זאת, כדי לסייע לאחרים בנתיב שלהם. הרבה נשמות כאלה נולדות כיום, כי התמורות המרחשות ביקום קוראות להם.
האנשים הלא מוארים, הלא מודעים, ממשיכים להשליך החוצה, עם מותם, את כל תבניות האומללות שלהם: כעס, שנאה, קינאה, יוהרה, עורמה וכד'. תבניות אלו נמשכות לתבניות דומות, ובגלל ההצטברות כל חיים חדשים עלולים להיות יותר ויותר קשים.
פצעים של מיליוני בני אדם נעים סביבנו בתוך חיפוש תבנית שמוכנה לקלוט את האומללות. אדם מואר מת בדומה למעופה של ציפור בשמיים: ללא כל שביל וללא עקבות. ישות מוארת אינה משאירה שום ירושה מאמללת, שום דבר שיכול לעבור הלאה, לקיום אומלל חדש.
בנשמה שלנו אין פצעים. הנשמה שלנו אינה יודעת מאומה על אומללות. הנשמה שלנו היא הוויה של תום ושל אושר עילאי מוחלטים.
זיכרונות שעברו טרנספורמציה, עוברים למערכת משופרת מתאימה, וכך מתרחשת אבולוציה ברמה הרוחנית והאינטליגנטית. אדם שנולד עם מערכת כזאת יהיה מאושר יותר וחייו יהיו משופרים יותר. הוא ימות עם מטען מועט יותר של אומללות, אם בכלל. וכך, בסופו של התהליך, בימי המשיח (משיח הוא מצב. משיח הוא לא אדם מסוים, כזה או אחר), נחיה במציאות שבה החיים יכולים להיות חיי אושר, אור ואהבה.
©כל הזכויות שמורות לאלה שונייה.
מקורות:
Osho, The Zen Manifesto, The rebel publishing house
אלה שונייה, בדרך לשוניים, הוצאת גל
בקרוב הספר, פנו ללינק: פענוח צופן הנשמה על-פי הקבלה ומסעה בעולם הגשמי עם הטארוט