מיתוס המערה של אפלטון

מיתוס המערה של אפלטון
(מתוך  הרפובליקה)

אסיר כלוא במערה חשוכה, אור יום מעולם אינו חודר אליה. האסיר אינו זוכר עוד את הזמן שבו הוא לא היה אסיר, כבול ואינו מסוגל לנוע. למעשה הוא אפילו לא יודע שהוא אסיר; לגבי דידו המצב שלו לגמרי נורמלי. הוא יודע שיש אסירים אחרים, אך בגלל החושך הוא מעולם לא ראה אותם, אך הוא יכול לשוחח אתם.

ישנו שביל שמוביל למעלה, שהאסירים כמובן אינם רואים אותו ואינם יודעים עליו. מדורה דולקת על סלע מוגבה במעלה השביל. מחוץ למערה, בלתי נראות על-ידי האסירים, נעות כל הזמן דמויות חיות דו-ממדיות כגון; "עצים", "נערות", "בתים" וכו'. האש שדולקת במערה יוצרת משחקי צללים של החיים המתקיים בחוץ המוקרנים לפני האסירים, צורות מופיעות ונעלמות לפני עיניהם; "עצים", "נערות", "בתים" וכו'. האסירים משוחחים בינם ובין עצמם על הצורות. הם מרוצים מחייהם כי המערה היא חייהם, הם לא מכירים ואינם יכולים לתאר לעמם משהו אחר. אך "המציאות" שלהם היא לא יותר מצל של חיים המתקיימים בחוץ, צל של העתק דו-ממדי. למרות שהאסירים אינם יודעים זאת, האש היא מקור ה"ידיעה" שלהם אודות העולם שלהם במערה. בלעדי הקרנת הצורות על-ידי האש הם היו חיים בחושך מוחלט. לא היה כלום להביט עליו וכלום לשוחח עליו.

נניח שאחד האסירים (נקרא לו "סוקרטס" [לגבי דידו של אפלטון זהו ההבדל בין פילוסוף לבור; פילוסוף אוהב את החוכמה. אהבה-Philo, חוכמה-Sof(h)ia]). הוא מפלס את דרכו החוצה, הוא רואה את האש, ואת השביל, ואת הצורות הדו-ממדיות האמיתיות. בעולם האמיתי למעלה השמש זורחת, הוא מתעוור תחילה מאור השמש. כאשר הוא התרגל למצבו החדש הוא  היה המום על-ידי עושר הצורות, צבעים, מרקמים, ריחות. עכשיו הוא יודע מהו עץ, מהי נערה, או בית. הוא קצר-רוח להגיע חזרה למטה למערה לספר על כך לאחרים. הוא ניסה לתאר את זוהר האור, ואת היופי של הדברים שהוא ראה. האסירים במהרה התעייפו מהשטויות שלו והרגו אותו! הם העדיפו את התמונות המוקרנות על קיר המערה. הם העדיפו את העולם שהם הכירו והבינו.

* * *

הרבה אנשים כלואים בתוך מערה, בתוך חיים צרים ושטחיים – חיים של בורות יחסית. נוח להם עם הבורות הזאת, הם מדמים בלבם שהצללים המרצדים על הקיר הם המציאות היחידה האמיתית, וברוב המקרים, בדומה לאותם האסירים במערה, אין הם מכירים משהו אחר. זוהי מצוקתו הבסיסית של האדם, שהוא חי בעולם של צללים – של תפיסות המבוססות על הבנה עצמית שטחית, על הנחות פשטניות ומוגבלות. אבל דווקא המצוקה הזאת יכולה הרבה פעמים להיות האיתות לכך שהאדם כלוא בתוך מערה: בתוך אמונות שווא, בתוך אידיאלים ואידיאולוגיות גרנדיוזיים לא שלו, בתוך שאיפות ותקוות שווא, בתוך חרדות ופחדים, בתוך תפיסות אודות אהבות, אושר, שנאות ונקמות – בתוך כל המלודרמות של החיים.

כדי לצאת מן המערה אל החיים האמיתיים, חייבים להשתחרר מן הכבלים הקושרים את רוב האנשים לממד הצר של תפיסתם המוגבלת. עליהם לאזור הרבה אומץ כדי לצאת מגבולות המערה – התפיסה השטחים המגבילה שלהם, אל השמש המאירה – הבנה עצמית רחבה יותר. זה אומר לגשת לפתרון המצוקות שלהם בדרך אוטונומית ואותנטית, שאינה מושתתת על קלישאות חבוטות, סיסמאות שגורות וטכניקות פשטניות (כגון, סדנאות למיניהן שמבטיחות שינוי אינסטנט, או עצות בספרי עזרה עצמית). מחוץ למערה נפרש שביל רחב וארוך, אשר דורש עבודה עצמית מעמיקה וכנה. ואז מתחילים לראות את האמת. כאשר לראשונה מתחילים להבחין באמת, התהליך יכול להפחיד, והרבה אנשים יברחו בחזרה לחייהם הישנים, המוכרים והבטוחים. אבל אם ימשיכו לחפש את האמת, יוכלו לבסוף להתמודד עמה יותר טוב. למעשה, הם יבקשו עוד ועוד מן האמת! האמת פותחת שער לחכמה. החכמה היא התרופה הטובה ביותר למצוקות האדם.

זה נכון שהרבה פעמים אנשים מסְביב למחפשי האמת יחשבו שהם מוזרים או אפילו מסוכנים לציבור, (סוקרטס אמר את האמת אך הואשם בהשחתת לב הנוער, ואולץ לשתות את כוס התרעלה. אושו אמר את האמת; מפחדי האמת חיפשו עילה להאשימו, כדי לסלקו מדרכם, אך לא מצאו. לבסוף אושו הואשם בעבירה על חוקי ההגירה של ארה"ב. הוא הושם באזיקים, נאסר ונכלא, ולבסוף גורש משם בגסות. אף ארץ "נאורה" לא הייתה מוכנה להעניק לו מקלט. הוא חזר להודו, ובמשך שנים מעטות עד מותו, בגיל 59, המשיך להפיץ את האמת. סיבת מותו עוררה, ועדיין מעוררת, שאלות רבות. ואלה רק שניים מאין-ספור אנשים ששילמו מחיר יקר בעבור האמת, אך הם מעולם לא נרתעו מלהמשיך לחפש אותה ולהפיץ אותה, ועל כך נוקיר להם תודה). ייתכן שהאמת תגבה מאתנו, בדומה למה שהיא גבתה מהרבה מחפשי האמת לפנינו, וקרוב לוודאי עוד תגבה הרבה מאלה שיבואו אחרינו, מחיר גבוה. אולי נצטרך לוותר על לא מעט קשרים שהיו שקריים ומזיקים לנו, אולי נצטרך לוותר על עבודתנו, בתינו, מדינתנו, או במקרה קיצוני אף על חיינו, אבל אנו נמשיך באומץ, כי ברגע שטעמנו מן האמת, לא נרצה עוד לעולם לחזור ולהיות בורים. ברגע שטעמנו מן האמת בלתי אפשרי לחזור ולהיות בורים! מי שקרני השמש הזוהרות והחמות שזפוהו לעולם לא ירצה עוד לחזור למערה החשוכה! ואני מאמינה – אני רוצה להאמין – שהמה ילכו ויִרְבּוּ. עכשיו יותר מתמיד.

ככל שנתפתח ונרבה בחכמה, כך נוכל ללכת ולהתרחק יותר מן המערה החשוכה. ככל שנלמד לראות דרך העיניים האותנטיות שלנו, ולחשוב ולהרגיש בדרך אוטונומית ואותנטית יותר, כך נוכל לחיות חיים אמיתיים ומלאים יותר. החכמה מסייעת לנו לדעת את עצמנו ולהכיר את המערה שבתוכה אנו חיים, ובכך מסייעת לנו לצאת ממנה למרחבים האין סופיים של המציאות האנושית. זהו פירושו של חופש אמיתי. "חופש פירושו שאני דווקא נטול הזדהויות ואידיאולוגיות ודעות נתונות, ואני זורם בפתיחות מלאה להווה המתחדש תמיד", (קרישנמורטי). 

©כל הזכויות שמורות