נגד האושר

נגד האושר

או איך עלינו למצוא מחדש את הקשר עם הנשמה שלנו


  גרש את השדים והם יקחו איתם את המלאכים
      Joni Mitchell


ברצוני לבדוק כאן מהי המשמעות של  התנגדות לאושר.

אפשר לומר שהתרבות הניו-אייג'ית שלנו מכורה לאושר. כאשר איננו בולעים כדור אושר [פרוזק, ואליום וכד'], אנו מעלעלים במחקרים מדעיים אשר מתייחסים לערגה שלנו לאושר כמובן מאיליו, או קוראים ספרי סיוע-עצמי החל מפילוסופים של כורסה ופסיכולוגים קליניים עד הדלאי למה איך בדיוק להגיע לחיים נטולי בעיות ולהיות מאושרים.

יותר מכל דור אי פעם בעבר, אנו, בני התרבות המערבית, מאמינים בכוח הטרספורמטיבי של חשיבה חיובית. אבל מי אומר שאנו אמורים להיות מאושרים? אנחנו לא מתעכבים לרגע כדי לבדוק מי הם האנשים הדגולים שתרמו את התרומות המשמעותיות לתרבות שלנו. רובם ככולם היו אנשים מלנכוליים.

המלנכוליה נחוצה והכרחית לשגשוג בריא של התרבות, היא המוזה הגדולה של הספרות, מוזיקה, ושל חדשנות – והיא הכוח שמונח בבסיס התובנות המקוריות. פרנסיסקו גויה, אמילי דיקסון, מרסל פרוסט, אברהם לינקולן ורבים אחרים – כולם מלנכוליים מוכחים. בתוך המלנכוליה נמצא מעיין היצירתיות והאהבה. [דברי כאן אינם מתייחסים למצבי נפש פתולוגיים אשר זקוקים להתערבות רפואית, אלא למזג מלנכולי, שהוא טבעי כמו מזג כולרי].

מה שרוב האנשים מתייחסים אליו כשביעות-רצון אינו אלא מוות בעודם חיים, ומה שמתייחסים אליו כדיכאון אינו אלא כוח חיוני. [שוב, דברי אינם מתייחסים לדיכאון פתולוגי כזה שבלתי אפשרי לחיות איתו, ושזקוק להתערבות רפואית, אלא לדיכאון שנובע מעצם המזג המלנכולי, או ממעמקי החיים].

אולי הגיעה העת לשמוט מעלינו את האזיקים הכובלים של הפוזיטיביזם ולשחרר את הנוּגוּת שעושה אותנו לאנושיים. 
 
לאיומים הרבים שתלויים מעל חיינו, האמיתיים או המדומיינים, נוסף איום אחד וודאי, אולי מסוכן במידה זהה לחשש האפוקליפטי ביותר. אנחנו כנראה לא רחוקים מלשרש את הכוח התרבותי העיקרי, ההשראה לחידוש והתחדשות, המוזה מאחורי אמנות, שירה, ספרות, מוזיקה, רוחניות ואהבה.

באופן סתמי ואולי אף זדוני אנחנו שואפים לעשוק את העולם מרעיונות וחזונות רבים, מאין-ספור המצאות והתבוננויות. מהמשחק בין ארוס לפסיכה. ברגע זה אנו מאיינים את המלנכוליה.

אנו תוהים האם נוגדי הדיכאון הרבים יעבירו יום אחד את הנוּגוּת המתוקה מן העולם. האם בקרוב כולנו נהיה מאושרים. אנו תוהים האם אנו הופכים לחברה של חיוכים שבעי-רצון. הבעות פנים של "הכול בסדר" יצבעו את הפנים שלנו בעודנו עוברים בנתיבים הצבועים בצבעי פסטל. נורות ניאות מסנוורות יאירו את דרכנו. וכולנו נימצא בזוגיות מאושרת שנשלפה ממדפי הפורומים להיכרויות באינטרנט.

מה אנו הולכים לעשות עם האובססיה של התרבות שלנו לאושר, אובססיה שתוצאותיה עלולות להכחיד את הדחף היצירתי. מה מניע את התזזית הגועשת שלנו לשביעות-רצון מעצמנו? לחיוך הלא מזיק [והסתמי] המרוח על פנינו? למילים החיוביות [והסתמיות] שבפינו? לאהבות [הסתמיות] שלנו?

עובדה שלרובם אינה ידועה היא ש"הרדיפה אחרי האושר" קשורה בקשר סודי עם בעלות על רכוש. באמנה השנייה של שלטון אזרחי (1960), ג'יון לוק, הפילוסוף הבריטי הדגול, טוען שלכל אחד יש זכות ל"חיים, חופש, ורכוש". הטענה עומדת מאחורי המשפט הזה בתוך הכרזת העצמאות האמריקנית. הקשר הסמוי הזה בין אושר ורכוש מגלה כי הדרך לשמחה ארצית עוברת דרך צבירה חומרית. בתוך ההכרזה הזאת יש רמז לנהירה הגדולה לאמריקה: היא הייתה ועדיין הינה מקום שבו האדם מאמין כי הוא יכול למצוא אושר דרך הישגים.
 
הדרך מעמדה של הישגיות ובעלות על רכוש לעמדה של הישגיות ורכוש על זולת לא ארוכה. ואין הכוונה לבעלות על עבדים, למרות שגם זו "פיארה" את התרבות המערבית עד לא מזמן; למעשה היא מעולם לא נעלמה מנופינו, רק לבשה צורה אחרת בתופעת עבודה זולה (של הסינים, הטורקים, הטייוואנים וכו') שכולנו צורכים אותה. אך לא בכך עסקינן.
הכוונה במאמרי זה היא לרכוש על אושר/אהבה.
 
בעת הזו שהאנושות ניצבת בה, אנשים – נשים וגברים – מבולבלים, חסרי אונים, ובודדים מאי-פעם בעבר. כולם, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מחפשים בן או בת זוג. היום כמעט ולא מתאהבים, אלא מוצאים אהבה ואחר כך רוצים לשלוט עליה; כלומר על בן או בת הזוג.

החיפוש נעשה [גם] דרך הפנייה לנומרולוגים, אסטרולוגים, טארוטיסטים וכיו"ב. בן או בת הזוג הפכו למספרים; אנשים עצמם הפכו למספרים, או לקלפים, השואפים למצוא את המספרים או הקלפים התואמים שלהם. מספרים מתמטיים ולא לבבות חיים ופועמים. דמויות שטוחות בתמונות של קלפים ולא דמויות תלת-ממדיות חיות. אהבה הפכה לאידיאל ערטילאי, הנמצא אצל האחר, ורק אם נרכוש את האחר לעצמנו נהיה מאושרים. ואיפה היא האהבה שלנו? אהבה כשלעצמה? אהבה לעצמנו? 

אין אני באה בתוכחות אל הצעירים, כי צעירים מטבע צעירותם אינם נמצאים בשלב שבו הם יכולים לחקור את החיים לעומק. והרי נאמר כבר כי בן 13 למצוות, בן 18 לחופה, ובן 40 לתורה.

אני באה בתוכחות אל המיסטיקנים שבקרבנו. כי מהו מיסטיקן? מה תפקידו? מיסטיקן הוא איש או אישה, אשר הוקדשו למסתורין המקודש, ודרך התנסות וחוויה ישירה  ראו את סוד המציאות האולטימטיבית, האלוהות; הם  גילו את האמת הרוחנית והאלוהות עצמה.

דרך המיסטיקן הייתה יכולה להיות שונה; היא הייתה יכולה להיות דואליסטית, התומכת בהפרדה בין העצמי והאלוהי; או לא-דואליסטית, תומכת בעצמי והאלוהי הם אחדות אחת. מסורות שונות מתארות את החוויה המיסטית הבסיסית הזאת בדרכים שונות, אולם כולן הובילו אל תוך התעוררות מיסטית ורוחנית.

בתקופות עברו העבודה של המיסטיקן הייתה סודית, אישית, ונעשתה לרוב בהתבודדות ופרקטיקה אינסופית של הדוקטרינה שבה הוא או היא התקדשו. לא רבים בחרו לצאת החוצה מתוכם. אבל בכל מקרה, רק כאשר המיסטיקן עצמו התעורר, ורק אם הוא בחר בכך, מתוך המקום הזה הוא או היא הדריכו וערכו חניכה לצעירים.

ומה היא המיסטיקה היום? בהרבה מאוד מקרים היא תוכנית בידור בטלוויזיה וקריירה שנייה בגיל הפנסיה. מסיימים את העבודה בבנק, בבית ספר, בבית חולים, בצבא וכיו"ב. עוברים קורס לנומרולוגיה, לטארוט או אסטרולוגיה ומתחילים לענות על שאלות "מתי אפגוש את האחד המיועד, או האחת המיועדת? מתי אמצא עבודה? האם אחליף קריירה? 

אני מבקשת להבהיר כי אין בהכרח פסול במיסטיקה בטלוויזיה או בקריירה שנייה; הפסול הוא במיסטיקה שטחית [כמעט צינית] נעדרת נשמה, שהיא למעשה לא מיסטיקה.

ההתבוננות את תוך המצבים של החיים נמחקה! ההדרכה החכמה של הזקנים פסה מן העולם! הלגיטימציה של חיפוש עצמי מלנכולי נשללה! הכול שטוח ומתמצא בחיפוש הזולת, שיעניק לנו את האושר. לא יעבור זמן רב וימציאו גלולה הדומה לפרוזק. אנו נבלע אותה והאושר שנרכש מבחוץ יהיה שלנו. אנו נבחר את הכמות והמינון. חסל אי-הוודאות המפרפר של האהבה!

המיסטיקנים שכחו שגם התנסויות וחוויות באהבה – השמחות והכואבות כאחת – מהוות דרך [אחת מני רבות] למציאת הנשמה שלנו soul making.

המיסטיסיזם של הקריירה השנייה טוען, מבלי להיות מודע לכך, שפעולה חיצונית היא החשובה. ובעצם, כל טכניקה לחיבור לפעולה חיצונית גורמת לדיכוי היכולת האנושית ביותר – היכולת לחוות דרך התנסויות החיים את העומק, את החושך של מבוך החיים, את האהבה.

הטכניקות האלו אולי מועילות ברמה החיצונית, אך עושקות את הגבר ואת האישה מהתחברות לנשמה שלהם. רק התנסויות עמוקות בחוויות החיים יכולות להשיב מחדש את הקשר עם הנשמה, ומשם לחוויית המהות, לאו דווקא לאושר.

אושר מעצם מהותו הוא חמקמק, נזיל ורגעי; ואמנם, יש רגעי אושר בחיינו. אולם המהות של הקשר עם הנשמה מאפשרת לנו לראות יופי אינסופי.

כאשר אני אומרת יופי, אינני מתכוונת לחינניות של גלויות נוף עם שקיעות השמש המושלמות באופק האוקיינוס השקט או היופי של הפנים נטולי ההבעה והקמטים והשער השופע המתבדר ברוח קלילה. היופי שאני רואה אותו בעיני רוחי הוא משהו הרבה יותר פראי: האוקיינוס העז המטלטל בגליו הגבוהים כנגד אותם קרני אור הפושרים או אותם הפנים הבלתי נשכחים; הגלים מוחצים בגלל האף או הפה הלא-סימטריים שאיכשהו מביאים את המבע אל הרמוניה דינאמית ייחודית; הגלים המוחצים בגלל המוות שניצב בשער החיים, האהבה והרוחניות. את היופי הזה רוב המיסטיקנים של הניו אייג' שוכחים, או לא יודעים, ללמד. 

כמובן, ישנן סיבות רבות נוספות למשבר הרוחני והמיסטי בתרבותנו, אך קצרה היריעה כאן לכלול את כולן, וחשיבותן שולית לצורך המאמר הזה.

בכל אופן, למען ההגינות והצדק יש לומר שלא רק במיסטיקנים האשם, אלא, במידה ניכרת, בציבור שצורך את שירותיהם. אנשים פשוט לא מוכנים להתאמץ לקחת אחריות על חייהם! אנשים התרגלו למוצרי אינסטנט, והם רוצים לקבל אושר, רוחניות ואהבה אינסטנט! התופעה בולטת בכל הרמות וחתכי החיים. התרבות המערבית החליפה קידומת של מילניום ונכנסה לניו אייג'. ברם, זה כשלעצמו עדיין לא מבטיח אבולוציה חוכמתית:
wisdom evolusion. 

האם ייתכן שאנו עדים לסינדרום רגרסיבי מבחינת התפתחות רוחנית, שתמיד כללה הרבה אחריות, סבלנות, השקעה, עיון ובחינה עצמאית של תהליכי החיים? האם ייתכן שהאנושות הופכת חסרת יכולות אלו? האם ייתכן שהיחס בעליית יכולתה הטכנולוגית זהה ליחס ירידת חוסנה הנפשי? לא נעים, אך גם לא נטמון את ראשינו בחול. כל אחד יהפוך עם עצמו בנושא, יחקור הלאה וינסה למדט על שאלות אלו ואחרות.




אלה שונייה

מאמרים נוספים בנושא:
מרשם לאושר
הדרך אל האושר

לינקים מומלצים:

מדוע החיפוש אחרי האושר, כולל בתוכו גם מלנכוליה

מלנכוליה היא נס

שובם של הגשמים, קאראנש

ספרות מומלצת:
Eric G. Wilson, Against Happiness, Sarah Crichton Books
James Hillman, A blue Fire, Harper Collins Publishers