קארמה

קארמה היא מילה בסנסקריט, שפירושה "פעולה". על-פי הפילוסופיה ההודית כל פעולה שנקטנו בה בחיינו הקודמים, וכל פעולה שאנו נוקטים בה בחיינו העכשוויים היא קארמה – לכל פעולה יש תוצאה; סיבה ומסובב. קארמה מסבירה כיצד אנו יוצרים את תכונותינו ואת חיינו בעצמנו. קארמה אינה מושג זהה לגורל המוכתב מראש או לכוח עליון ואין לבלבל ביניהם.

קארמה איננה שופטת על מעשים רעים או מעניקה פרסים על מעשים טובים. קארמה היא יותר בבחינת תהליך, שבו הנשמה בוחרת לה את הפעולות שמולן
היא רוצה להתייצב באומץ; הן החיוביות והן השליליות. על-ידי כך שאנו פועלים עמן במודעות אנו מעניקים לנשמה שלנו את ההזדמנות ללמוד, להתבגר, להבשיל ולצבור ניסיון לקראת מילוי הייעוד האולטימטיבי; ההארה. זהו תהליך דינמי שתוצאותיו תלויות ונקבעות בהתאם לאופן שבו אנו קשובים ללחש הנשמה שלנו ולאופן שאנו מגיבים למתרחש, לשאיפות שלנו, התשוקות, הסלידות, האהבות והשנאות.

"חוק הקארמה קובע, כי החוויות שאנו מזמנים לעצמנו הן תוצאה של הפעולות, המחשבות והשאיפות שלנו, וכי תגובתנו לחוויות אלו הנה משמעותית יותר מהחוויה עצמה. משום כך, חשיבות לקיחת האחריות על תגובתנו אינה פחותה מחשיבותם של מעשנו" (רולנד פול, החיים בעידן החדש, כנרת 2003). כלומר, הגורל שלנו נקבע לא רק על-ידי הפעולות שלנו בחיינו הקודמים, אלא הוא נקבע כל שנייה ושנייה בחיינו הנוכחיים. איך אנחנו פועלים, בכל שנייה ושנייה בחיינו, עם כל הכלים שברשותנו (הכלים הם האופי, המודעות, הגישה והמבנה הנפשי ופיזי שלנו וכיוצא באלה). איך אנחנו מגיבים לחוויות. איך אנחנו משפרים את פעולותינו ועושים אתן שימוש מועיל ונאור. איך אנחנו מתגברים על חסרונותינו ומגרעותינו מן העבר, ההווה והעתיד. כל השיעורים הללו תורמים לצמיחתנו האישית והרוחנית ומחברים אותנו למודעות גבוהה יותר, ובסופו של דבר מעצבים את האופי שלנו וממקדים אותנו. מן ההיבט הפסיכולוגי קרל יונג ביטא זאת באופן הטוב ביותר, "מה שאיננו מתעמתים אתו בתוך עצמנו, נפגוש אותו כגורל." במילים אחרות, קארמה היא בחירה, לא גזירה קדומה. גורל מגביל פעולות נוספות וממגנט חוויות מסוימות אליו. חוויה חיה והבנת התבניות עוזרות לנו לפתור אותן. הן מעניקות לנו דרכים עדינות, עם זאת עוצמתיות לחקור את הגלגולים הקודמים והעתיד שלנו, וכלים להתחיל בתהליך ריפוי ופתרון הקושי שעמו אנו מתמודדים.

וכבר מן ההתחלה אני מבקשת להבהיר שאין בהכרח צורך להאמין או לקבל את תיאוריית הגלגולים. עם זאת, אני מאמינה שאנו איננו אירועים חד-פעמיים. האינטליגנציה שלנו היא אנרגיה, ואנרגיה אינה מתכלה, היא רק משנה צורה. בספר בדרך לשוניים הסוגיה הזו נבדקת לעומק. לגבי הרעיון של גלגולים קודמים, וגם עתידיים, הוא יותר פנומנום מטאפיזי, שקל להסתייע בו כדי להסביר את ההתפתחות הרוחנית והאינטליגנטית שלנו.

הרעיון של ההיוולדות מחדש, הרעיון שהעצמי הקיומי – הנשמה – עובר מגוף אחד לגוף שני, מחיים לחיים, מוטעה לדעת מיסטיקנים רבים (אושו, סוגיאל רינפוצ'ה, אנוכי). כאשר אדם מת הוא מתאחד עם היקום, עם האין סוף. אך לאותו אדם היה גם משהו אחר, היה לו מֵחְשָב: mind, היה לו זיכרון. היום הזיכרון מוגדר כאגד של מחשבות, כגלי מחשבות. האמת הפשוטה היא שכאשר אדם מת הזיכרון שלו עובר לרחם חדש, אך לא ההוויה שלו! כשאדם מת הוא משאיר את זיכרונותיו בכל הסביבה, באוויר היקום, בייחוד אם הוא מת אומלל. אומללות זאת מוצאת לה איזשהו מקום חדש, היא מתבייתת על איזושהי מערכת זיכרון אחרת, מתחברת לנשמה אחרת. וכך קורה שאנחנו יכולים לזכור את החיים הקודמים, את העבר – אבל אין אלה החיים הקודמים שלנו ולא העבר שלנו! זהו זיכרון של מישהו אחר שאותו ירשנו.

רק אנשים בודדים מתים מתוך שמחה, מתוך הבנה. בודדים אלה לא משאירים שום עקבות אחריהם, הם אינם מעמיסים את משאם על זכרונו של אף אחד – הם פשוט נעלמים לתוך האחדות של הקיום. להם אין מֵחְשָב; mind, ולא זיכרון. הם המסו אותם במדיטציות שלהם, בהתבוננות הפנימית שלהם. לכן אנשים מוארים אינם נולדים מחדש, אלא אם כן הם בוחרים לעשות כן כדי לעזור לאנושות. הם חופשיים במלוא מובן המילה.

האנשים הלא מודעים, הלא מוארים, ממשיכים להשליך החוצה, עם כל מוות, את כל תבניות האומללות שלהם. תבניות אלו נמשכות לתבניות דומות, ובגלל ההצטברות שלהם כל הקיום נעשה יותר ויותר קשה – כל חיים חדשים נעשים אומללים יותר.
 
כשאדם מת, הזיכרון אינו נלווה אליו; גם לא המֵחְשָב mind. אבל המאוויים והאומללות, ששוחררו מהם ידבקו במערכת אחרת, בנשמה אחרת, והם אשר יקבעו את החיים העתידיים של אותה נשמה שאליה הזיכרון הזה התביית, וכל מה שנותר לא פתור ינוע שוב לעבר אותה מטרה, יחזור שוב על אותן תבניות העבר…

אין באמת היוולדות מחדש, רק אומללות נולדת מחדש…
 
כאשר הבנתי שההוויה העצמית שלי, האותנטיות שלי, אינן אף אחת מן הישויות הללו (שעליהן סיפרתי בהרחבה בספר), ושרק את זיכרונותיהן ירשתי, ידעתי שאני צריכה למצוא את המקור שלי. ניערתי מעצמי את כל זיכרונותיהן והגשתי את התפטרותי ממועדון החברים של הנשמות האומללות; זהו ספר ההיטהרות שלי.
 
הסוד הוא שאנחנו בעצם לא-כלום, שמכיל בתוכו את הכול; השונייאם, ורק יש לנו זיכרונות של ישויות שדבקו בנו, אולי בגלל הדמיון בין המבנה האנרגטי שלנו ובין זה של אותן הישויות. לא רציתי עוד לשאת את אומללותן, והחלפתי את שמי לשונייה: לא כלום אשר מכיל בתוכו את הכול. (יותר מאוחר הבנתי, כמובן, שאני צריכה למלא את הלא-כלום הזה בתוכן ובמהות. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי).

והסוד שבתוך הסוד הוא שזיכרונות אלה יכולים לסייע לנו רבות כדי להתחבר בקלות לידע, חוכמה ומיומנויות בעלות ערך רב שנרכשו על ידי אותן הישויות. אנחנו רק צריכים ללמוד לאבחן ולהבדיל בין התבניות האומללות שלהן ובין התבניות המיטיבות והבונות. ובכך שנגאל את עצמנו נגאל גם אותן מן האומללות שלהן ונאפשר להן הזדמנות להיוולד לחיים טובים יותר. יתרה מזאת, בכך נתרום לבניית האינטליגנציה הקוסמית ולאבולוציה של האנושות כולה. 

והסוד הגדול שבתוך הסוד הזה הוא שאל לנו לדבוק ולהיאחז בדברים "הנעלים", כי גם אלה יביאו אותנו, בסופו של דבר, להיוולדות מחדש; והגלגל הנצחי ימשיך לסוב השאיפה האולטימטיבית של הנשמה היא להיות חופשייה מכל מה שנחווה בקיום הפיזי. השאיפה האולטימטיבית של הנשמה היא לחירות מוחלטת.

אלה שונייה

ראה גם נתיב הנשמה וגלגוליה