MU למוריה

לראשונה למדתי על מוּ עוד באנטאריס. מוּ היא יבשת עצומה, שהתהוותה לאחר שהמים התחתונים נפרדו מן המים העליונים. זמן מה לאחר התהוותה הגיעו אליה המדענים הראשונים שלנו. היו גם יבשות נוספות, אך הן היו קטנות יותר, בלא שום רצף ביניהן, וחברה תבונית לא הייתה יכולה להתפתח בהן. כאשר הגיעו המדענים שלנו למוּ הם סיפחו אליה את כל היבשות הקטנות, ובכך הפכו את מוּ לאימפריה אדירה – אימפריית השמש – והם טיפחו בה את היושר, התאום והדעת והמה היו להם נר לרגליהם. הם שיפרו והשביחו את היבשת, שהפכה לביתם החדש, והפכו אותה לגן פורה ופורח, גן עדן.

את רוב עתותיי הייתי מבלה בעזרה למוּ -אור בלשכתו או בקריאת ספרים, אך אהבתי מאוד לבלות את זמני גם מחוץ לבית הלימוד. כל פעם התפעלתי מחדש מיפי המקום. מלבד הפעמים הבודדות, שבהן התלוויתי למו-אור בנסיעותיו ברכבם של אנשי תבל, הייתי עושה את רוב טיוליי ברגל. לא היה ניתן לנוע ממקום למקום בכוח המחשבה בלבד, כפי שנהגנו לעשות באנטאריס. בתחילה נראה לי הדבר מאוד משונה. הרגשתי כובד, הגבלה וחוסר התמצאות, אך לאט לאט התגברתי על מגבלות אלו ונהניתי מאוד מהטיולים.

מוּ הייתה ארץ יפהפייה; היו בה עמקים ומרחבים עצומים, מכוסים בצמחייה ירוקה, עצי תמר גבוהי קומה ועצים אחרים, וכן דשא גבוה, שלעתים הגיעה עד הברכיים, גבעות נמוכות וערוצי נחלים שהתפתלו כסרטי כסף נוצצים בדרכם אל המים הגדולים. ראיתי שם פרחים ופרפרים יפים והכול היה צבעוני ומרהיב ביופיו.
דרכים רחבות וחלקות, מרוצפות באבנים מרובעות לבנות השתרעו לכל עבר, ולעתים ראיתי את אנשינו עוברים ביעף בכלי הרכב שלהם בדרכים אלו.
עכשיו ידעתי שהמקום הוא באמת גן עדן.

לא רחוק מבית הלימוד היה עמק קסום ושם אגם גדול, שמימיו נצנצו לאור השמש באלפי נצנוצים זוהרים. שרכים ירוקים צמחו על גדול האגם, פרחים פרחו בכל מקום ומבעד למים הצלולים ניתן היה לראות דגים צבעוניים לאין-ספור ואני אהבתי לצפות בהם בהנאה.

אך יותר מכל אהבתי את החופים הזהובים של מוּ. הייתי כה נפעמת מעוצמת היופי, עד כי לעתים עצרתי את נשימתי מחשש שאפיו נשימה קטנה עלולה להפריע את התגלותו הקסומה. החול, שצבעו היה כצבע השנהב, נשק למים הגדולים, והמים הגדולים נשקו לשמים. את החול השנהבי חיבקו עצי תמר אציליים והכול השתלב בהרמוניה של צבעים וצלילים. איוושת הגלים של המים הגדולים עם איוושת כפות התמר הנעות ברוח הקלילה, משק כנפי השלדגים והשחפים ביחד עם שכשוך להקות הדולפינים במים יצרו סימפוניה של צלילים ומראות שקשה היה להיפרד מהם בסופו של היום. אהבה גדולה והרמוניה שררו בטבע, וני אהבתי להעביר כאן את זמני.
ידידות אמיצה נקשרה ביני ובין הדולפינים, ולעתים מזומנות היינו יוצאים ביחד לשחיות ארוכות. הדולפינים היו יצורים כל-כך נבונים ותבוניים וכה טובים, שמייד התחברתי לתדרים שלהם. חיש מהר הם לימדו אותי את שפתם. אחר-כך התיידדתי גם עם צבי הענק. אומנם להתיידד עם הצבים היה קשה קצת יותר, משום שלא תמיד הם התקרבו אל החוף, אבל אחרי זמן-מה למדתי את שפתם ואז יכולתי לקרוא להם.
פעמים הרבה הייתי עומדת על החוף וקוראת לידידיי הצבים, ואז הם היו מופיעים, לפעמים רק אחד, לפעמים שלושה, ולפעמים להקה שלמה. וכך הייתי עומדת על החוף, משוחחת עם הצבים ולפעמים גם שוחה איתם. נהניתי להשמיע להם את הצלילים שלמדתי. הם היו עונים לי בתשדורת מוחית, משום שלא יכלו להשמיע צלילים כמו הדולפינים, אך את הצליל הקולי שהשמעתי הם קלטו תמיד.
השיחה עם הדולפינים הייתה תמיד ערנית מאוד. הם יכלו לענות לי בקול, ולפעמים הפטפוטים עימם נמשכו שעות ארוכות, והשכיחו ממני את געגועיי לאנטאריס.

 שעתי לחזור לאנטאריס קרבה.
היה זה יום שמש בהיר נוסף. שמתי את פעמיי לוף שאליו תמיד נהגתי ללכת. בקצה שורת עצי התמר הגבוהים ניצב סלע גדול, שכמו התכופף כדי לטבול במים הצלולים. נהגתי לעלות על גבו הרחב של הסלע, לשבת שם ולקרוא לידידיי הדולפים והצבים. אחזתי את סנדליי בידי, שכן אהבתי לפסוע ברגליים יחפות ולהרגיש את מגעו החמים של החול.
לפתע עצתי ונשימתי נעתקה. ראיתי שלוש דמויות פוסעות לעברי. מייד זיהית את הדמות האמצעית, דמות תמירה, עטופה בגלימה לבנה ומעיל ארגמן, פסעה לעברי באותן תנועות גמישות ואציליות. לא יכולתי לטעות, היה זה הנסיך מו-נאא-טובה. לידו פסעו שני מלוויו.

יום החתונה הגיע.
כבר משעות הבוקר המוקדמות נשמעה מוסיקה נפלאה בכל מקום, וצלצולי פעמונים נשתלבו במוסיקה, והכול נמזג בסימפוניה של קסם. הנשים באו לחדרי, הביאו את שמלתי הלבנה ואת התכשיטים והחלו להלבישני. השמלה הייתה עשויה בד לבן עדין ביותר. קפלים-קפלים כמו גלים עדינים עטו את גופי. סרט תכלת נושם על כתפי השמאלית וקצותיו נקשרו בעדינות על מותני הימנית. חגורת-זהב שזורה חוטי תכלת נתלתה על מותניי ולרגליי הונעלו סנדלי זהב. עכשיו הגיעה תור התכשיטים. יהלומים נוצצים ככוכבים בלילה בהיר קישטו את אצבעותיי וענק יהלומים על צווארי, עגילי יהלומים עונדו באוזניי וכתר לוטוס זהב, משובץ כולו יהלומים ואבנים יקרות הושם על ראשי. הכול היה יפה ונוצץ.

הנשים החלו ללוות אותי אל האולם הגדול והמפואר של המבנה. הנסיך קרא לו ארמון, ואני לא כל-כך הבנתי את ההבדל שבין שני השמות.
 כשהגענו לשם כבר חיכה לי הנסיך. לרגע נעתקה נשימתי. הוא עמד שם, יפה יותר מאי-פעם. גבוה ואציל. כולו עוטה לבן ורק חוטי זהב דקיקים, השזורים עדינות בלובן הבגד, נצצו בקרני השמש שחדרו מבעד לכיפה השקופה של האולם הגדול. סביב מצחו של הנסיך הייתה טבעת זהב משובצת יהלומים ועל ידיו צמידי זהב. נפעמתי מיופיו הזוהר. לא יכולת להסיט את עיניי מהנסיך היפה שלי.
ואז הנסיך לקח את ידי ובצעדים גאים הוביל אותי אל הולם הגדול, שבו עמד להיערך טקס הכלולות שלנו.

 האגדה על וילג' אמור [למוריה)

בעיר שאינה רחוקה מן
החוף
תוכלי למצוא את וילג' אמור.
מקום יפהפה.

הסיפור על אמור נשמר בסוד שנים רבות,
אך נאמר: "נאחד כוחותינו באהבה זו
שתהיה גדולה יותר מבעבר".

היכן הוא ארמון גן העדן?
בבית האהבה הוא נמצא.
המלך והמלכה מושלים
בחוכמה.
הבנת החוקים של הטבע
מיושמת בחופשיות.
האנשים כולם משפחה אחת
בהשגחת אל אחד.

על אדמת וילג' אמור
בה אין איש בודד ואין איש עצוב
חיו נסיך האהבה וגל עדן
כחול.

הם חוו אהבה
הגדולה ביותר שידע העולם.
הם היו האהבה, בדרך האיזון.
מידת האיזון
הייתה ההרמוניה שבטבע,
הם היו ברמת האהבה המוחלטת,
בדרגה הגבוהה ביותר שידע היקום.

לעתים קרובות הם נראו מהלכים  יחד
לתוך השקיע.
הם היו האהבה המושלמת
בהרמוניה
עם עצמם ועם הטבע,
ופירות אהבתם
נראו בוילג' אמור.

(לארי פייג')

לא אשכח את היום המאושר שבו לקחת את התינוק ואת שני ילדיי הגדולים לחוף של מו לערוך היכרות בינם ובין ידידיי היקרים, הדולפינים. אלא שדווקא במיום מיוחד זה התנהגותם של הדולפינים הייתה משונה; הם לא היו להוטים כמו תמיד למשחקים עם הילדים. אמנם הם באו להתחכך בהם וערכו היכרות עם התינוק, אך הם לא רקדו סביבם את ריקודם המיוחד. קריאותיהם היו שונות מן הרגיל והילדים החלו לבכות. קלטתי את המצוקה שבה היו נתונים הדולפינים, וגם ילדיי קלטו אותה, שהרי גם הם ידעו את שפתם.

אוחזת את תינוקי ביד אחת ומאמצת את שני ילדיי הגדולים אל חיקי, ביקשתי לזהות את המצוקה של ידידיי, אך אלה היו מתקרבים אלינו בשחייה, משמיעים את קריאתם ומייד מתרחקים מן החוף. ידעתי שהם מנסים לומר לי משהו והעדפתי להטיל ספק בכושרי לפענח את שפתם. מצב חרדה אחזני, כי ידעתי שהדולפינים אינם טועים. הם התרחקו מאיתנו ולא חזרו עוד.

אימצתי את ילדיי חזק יותר ושמתי פעמיי חזרה אל הארמון. בדרך קלטתי שדר מוחי ממו-אור שאמר לי לבוא בלא דיחוי ללשכתו. לבי החל לפעום בחוזקה. ידעתי שמשהו חמור מאוד קורה. מעולם לפני-כן לא השתמש מו-אור בתשדורת מוחית כדי לקרוא לי ללשכתו.

מו-אור נשק לראשי ואמר שמו-רזי מחכה לנו בלשכה הראשית, שהכניסה אליה הייתה מותרת רק לאנשי תבל הבכירים. שם אמר: "ילדתי היקרה, עלינו לעזוב את היבשת, שאם לא כן דיננו אחד; מוות."

כמו מבעד למסך ערפל שמעתי את דבריו של מו-אור. קהות חושים אחזה בי ולא אמרתי דבר. הבטתי לך עיניו כמבקשת ממנו לשנות את רוע הגזירה, אך הפעם מו-רזי שלח לי שדר מוחי חד וברור: "עלינו לעזוב מייד, אלתה-מו. עלייך להכין את ילדייך ואת בעלך לנסיעה. הספינות השטוחות שלנו יאספו שבעים איש, כי אין באפשרותנו לקחת יותר. רכבינו ייקחו אתכם אל רחבת בית המחקר שלנו, ומשם נצא בספינו השטוחות."
"שבעים איש?"
"פניהן של רוב הספינות השטוחות מועדות בחזרה למקומותינו. יש בהן מקום להרבה יותר משבעים איש, ואולם אנו לא נחזור לאנטאריס. הכיוון שלנו שונה ולשם יוכלו רק שביעם איש להצטרף."
הבטתי במו-אור והוא רק הנהן בראשו לאישור.

חושך מוחלט נשקף מתוך החלון של הספינה השטוחה, ולפתע ברק אדום חתך את החושך ואחריו ראיתי את השמש זורחת מלמטה. לא הבנתי מה קורה. המשכתי להתבונן וראיתי שאין זו השמש אלא אש עצומה, שאוחזת את כל היבשת. זו כבר לא הייתה יבשת, אלא רק קרעים ממנה והאש מכלה אותם, וגלים גדולים, כמו חומות בית הלימוד בדוארטה, תוקפים את הלפידים החיים של היבשת ומורים אותה לתחתיתם של המים הגדולים. נראה שכל המים הגדולים בוערים וגועשים במערבולות אש ועשן. אש ומים היו חבוקים בעוצה, ממאנים להיפרד ומכלים בכך את כל יבשת השמש האהובה. הכול בער ואחר-כך שקע לנגד עיניי.
היה זה נצח, או שמא רק שבריר של שנייה, אך הספינה השטוחה כבר נמצאה הרחק ממערבולות האיתנים. עכשיו ידעתי גם את היגון. לעולם לא אראה את הנסיך שלי. הכול נגמר. חיי תמו. מסך שחור ירד על נשמתי.

יבשת מו נחרבת בקטקליסם הגדול;

*      *

אחר-כך הייתי בשו-מארו. הייתי באיזה בניין גדול. חייתי. טיפלו בי. מו-אור. מו-רזי. הילדים. והצער, והיגון, והגעגועים, חלומות של אש ומים. נשמה שבורחת לממדיםאחרים כדי להיפגש עם הנסיך, ורק כשהיא פוגשת אותו היא נרגעת. וכשהיא חוזרת חוויה היא שוב את המוות, את היגון ואת הצער.
עכשיו היה עסוק מו-אור בהרכבת מכשיר מסובך כלשהו, שכלל מתכות, גבישים ועץ, ובתוך המכשיר הזה התכוון מו-אור לרכז את החלקיקים הקטנים ביותר של היסודות. עזרתי למו-אור במיון הגבישים לפי התדרים שלהם, ועשיתי זאת בשמחה.

 *      *

בימי הזוהר של אימפריית השמש הגדולה מוּ כללה גם את סא-סי – אטלאנטיס. ההיפרדות ביניהם קרתה בשלב מאוחר יותר בהיסטוריה, עקב איתני הטבע – אבל זהו כבר סיפור אחר לחלוטין.
במפה שלעיל רואים את למוּריה ואטלאנטיס כשהן כבר מופרדות, לפני שקיעתה של למוריה..

מקורות
אלה שונייה, © בדרך לשוּנִייָאם (בקרוב מהדורה חדשה).
קטעים נבחרים מתוך הספר, כולל התמונות, המעוגן בחוק ההגנה על זכויות היוצרים.
אין להעתיק, לשכפל, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, בכל דרך או בכל אמצעי לרבות אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכני או אחר.
Churchward James, The lost continent of Mu, Be Books, The C.W. company ltd, 1988

ראה גם: תשרי, האם אנו צופים באחרית הימים?
ראה גם:  דברי ימי עם עולם וקשריו עם האלים

 Ella Shunyas' Selection of Experts from the English edition of her bestseller My Journey to Shunyam here