אפוקליפסה - אחר כך
תשרי - האם אנו צופים באחרית הימים?
פענוח צופן החיים, האם הוא הכרחי?
"אבי [המאמץ] היה פיזיקאי, ועסק בחקר החלקיקים האטומיים. הוא היה ראש הצוות בכור האטומי. לא הבנתי הרבה בעיסוקיו, אך ידעתי שהוא גילה תגלית מרעישה בתחומו, ואף קיבל על תגליתו אות-הוקרה ופרס. בשל אותה תגלית הוא גם נרצח. הדבר מעולם לא הוכח, אך היה זה סוד גלוי. האשמים אף פעם לא נתפסו, וכמובן שלא הועמדו לדין. בקושי נקפה שנה וגם אמי [המאמצת] נפטרה, היא לא הייתה מסוגלת לחיות בלי אבי. אהבה לא שררה ביניהם אבל הם היו קשורים זה לזה בצורה כובלת. וכך נותרתי לבדי בביתם הענק, שמעולם לא ידעתי מהו מספר החדרים שבו. למרתף הבית מעולם לא ירדתי. בתחילה, משום שמעבדתו של אבי הייתה ממוקמת בו. לאחר הירצחו נאטמה הדלת בקרשים וברזלים והמרתף הפך כמו קבר שסודות אסורים קבורים בו. ובלאו הכי, אותי מעולם לא עניינו הסודות האטומיים של אבי".
"זה נורא, תשרי! ולמה רצחו את אביך?!".
"רק פעם אחת שמעתי הסבר לכך. היה זה באחד מהתקפי המרירות שאמי שרתה בהם לעתים די קרובות לאחר רצח אבי. באותם התקפים היה קשה להכירה. בדרך כלל היא הייתה אישה שקטה, בעלת נימוסים מושלמים, גברת אמיתית, שאת חיבתה לספרים הפכה למקצוע. היא עסקה בשחזור הכתב בספרים העתיקים. עיסוקה עניין אותי הרבה יותר מן האטומים של אבי, אך היא תמיד גירשה אותי מעל פניה בעת שעסקה בספרייה. הטענה בפניה הייתה תמיד אותה טענה מוזרה: 'הפן האחד של הידע הוא הברכה, הפן האחר הוא ההרס. הם הולכים תמיד שלובי ידיים. וזה שיוסיף לו דעת יוסיף לו תמיד מכאוב. רוצי שי-לי, עסקי בעניינייך העליזים', הייתה אומרת לי, אבל ענייני אף-פעם לא היו עליזים.
"ומוזר הדבר, את הספרים אהבתי, רציתי את קרבתם, ערגתי למגעם, ביקשתי מאמי שתפתח אותם לפני, שתסביר לי את כתב האותיות העתיקות, אך היא מעולם לא עשתה זאת. ודווקא אבי, לא פעם היה מושיב אותי על ברכיו ומסביר לי בהתלהבות את תגליותיו האטומיות: 'תארי לך, שי-לי, אני קרוב מאוד לפיצוח סודות הבריאה!... שנים רבות חקרתי את סודות הקוונטים, היום מחקרי מתרכז בחומר הכהה של היקום, שם מונח הסוד!'... אבי היה משתתק שעה ארוכה, ואני המשכתי לשבת על ברכיו, כי הדומייה הייתה מרגיעה. וגם הסבריו, למרות שלא היו מובנים לי, הילכו עלי קסם. אחרי שאבי לא היה עוד איתנו, חסרו לי מאוד רגעים אלה איתו.
"ככל הנראה גם לאמי הוא היה חסר, ובאחד מהתקפי האבדון שלה שמעתיה זועקת בקול ניחר כפי שכמותו מעולם לא שמעתי מפיה קודם לכן: ' בני בלעייל, תהפוכות בלבם אשר חורשים מזימות ורשע בכל עת, מדנים ישולחו. עיניהם רמות. מחשבות אוון להם, לשון שקר, וידיים קלות לשפוך דם נקי. הרי ידעתי שבסוף הם יהרגו את אביך התמים! הטיפש חשב שהממשל שלמענו עבד, באמת ישתמש בתגליותיו למטרות נעלות. הו, כמה פעמים אמרתי לו להשמיד את ניירותיו. אמרתי לו שבסוף הם ישתוקקו ללחוץ על הכפתור הקטן האסור, שהם ישמידו את הכול! אבל הוא לא אבה לשמוע לי. הוא הסביר לי בתמימותו המטופשת כיצד זה יהפכו את כדור הארץ לגן-עדן פורח ומשגשג בעזרת תגליותיו. טיפש! טיפש גמור! הרי מכבר ידוע כי נחלו הפתאים איוולת. למה זה האלוהים העניק ידע כביר כזה לאדם כה טיפש וכה ילדותי?! אביך השתעשע בתגליותיו כבמשחקים של ילד משולהב, ואני ידעתי שבסוף הם יחמסו את כל תגליותיו ואותו ישחתו. עכשיו לא נותר לנו אלא לחכות ללחיצת הכפתור... בני בלייעל! אותי לא תמצאו כאן כשידכם המתועבת תנחת עלי. בני לייעל משוקצים!'
"והיא צדקה אמי. היא צדקה. לבסוף הם באמת התכנסו באפילת הלילה, כמו צללים חשו הנה והנה, ונשאבו באיזה כוח עלום לתוך החדר האפור, שכפה צהובה ממתכת כלשהי סוגרת עליו מלמעלה."
"סיפורך נשמע כמעט כמו אפוקליפסה." ובאמרי זאת חשתי היטב את החרדה שאחזה בי.
"למה כמעט? זו אכן הייתה האפוקליפסה! דומה שהיא רק התמהמהה מעט אחרי דברי אמי. אך ריח גופרית של מלחמת גוג ומגוג עמד מחניק באוויר. מותה בא הרבה יותר מוקדם מאותה האפוקליפסה. בלווייתה נפשי נקרעה לגזרים כי את אמי קברו מחוץ לגדר בית הקברות...
"הוא היה אדם משכמו ומעלה, בר-אוריין ותלמיד חכם מובהק. הוא אהב שלום ורדף שלום. אהב את הבריות וביקש לקרבן לחכמה ולצדק. מן הידועות היא שבתהפוכות הזמן ייוודע רֵעַ נאמן, וכך הפך תלמיד חכם זה לידיד-נפש אמיתי שלנו. בזמן היכרותנו עמו למדתי לדעת כי הוא אינו שבע רצון מכל הפעולות, ההלכות והחוקים של בני פלוגתו. פעמים רבות ראיתיו זועם עליהם. הוא הסביר לנו כי אין גוזרים גזירות על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בהן. רוב הציבור לא יכלו לעמוד בחוקים ובגזירות של בני פלוגתו. התוצאות של החוקים והגזירות שחוקקו המכוננים החדשים היו שליליות להחריד. מה אם כן הועילו המכוננים בתקנתם? אך זרעו הרס ואיוולת...
"לבסוף התגלעו המחלוקות בתוך מחנה המכוננים החדשים, אשר יצרו בו קרעים, וככל שהקרעים החריפו כך הוטלו עוד גזירות חדשות על הציבור. המכוננים החדשים התנגחו בינם לבין עצמם ובינם לבני בני פלוגתם. המתח והמחלוקות היו כה קשים עד שנשקפה סכנה של ממש לבית השלישי שבנו להם. ונאמר כבר שאין חדש תחת השמש, יען כי בשל מחלוקות דומות נפל לפניהם הבית השני, ויש המוכנים לחרף את נפשם בעבור ביטחונם שכך קרה גם לבית הראשון.
הפחד האמיתי מפני נפילת הבית היה משום שידוע היה לכל שעם נפילת הבית יבוא חורבן גדול ורב...
"... תושבי העיר [שעמדה במרכזו של העולם] החשיבו את עצמם עליונים ונבחרים, ולא אבו להתבולל במי שאינו כמותם. את עירם סגרו לפני זרים, ואלה שחיו בה לפני כן גורשו והורשו להיכנס לתחומה רק עם עלות השחר, כדי לעבוד. עם שקיעת החמה נאלצו הזרים לעזוב. נטורי קרתא קיימו משמרות פיקוח מחמירות. מי שעבר על חוק זה עונשו היה כבד...
"המרד [של היושבים מחוץ לחומות העיר] עמד לפרוץ, אך תהפוכות הזמן הקדימוהו. ועד שבאו תהפוכות הזמן תושבי העיר שעמדה במרכזו של העולם נהגו רמייה וזרעו עוולת. בתי המשפט האזרחיים הוצאו כל מחוץ לחוק. השופטים אשר שפטו בהם הושמו בבתי האסורים, נביאי שקר מילאו את הארץ ולא היה מוכיח בשער. המכוננים החדשים כוננו להם סנהדרין חדשה, שהיא רשות דתית, שיפוטית ופוליטית עליונה שמושבה היה במקום אשר בחרו בו. אחרי סדרים חדשים אלה, החיים לא היו אלא חיבוטי קבר, ואף לא על אחד פסחו גלגולי מחילות, והעולם הפך לעמק הבכא....
"בידי בני-אדם נוצר נשק שהיה בכוחו להשמיד ולמחות כל חי מעל פני האדמה. אך באיוולתם כי רבה, לא הייתה להם דעת לראות כי במלחמה הזאת לא יהיה מנצח. המנצח והמנוצח יימחו ביחד לעד. הסכנה הייתה כי בטיפשותם כי רבה, הם עלולים לסכן כל חי גם בכוכבים אחרים...
"אודדו [איש תבל (אחד האלים)] ישב בהרכב של מועצת הפדרציה הקוסמית שבסיסה בכוכב החוצה. אודדו לא היה בדרגת מדען, אך היה החכם והחוזה של אנשי תבל, ומעמדו היה שווה למעמדם של המדענים הבכירים ביותר. שום החלטה לא התקבלה בלא אישורו ותמיכתו, ותחזיותיו מעולם לא נתבדו...
"המועצה שבה השתתף אודדו ישבה על המדוכה כדי להחליט החלטה גורלית: האם להתערב או לא להתערב בנעשה בכוכב הארץ. הישיבה הפכה סוערת יותר ויותר. הסתמנה נטייה ברורה בעד התערבות...
"נפלה החלטה לשגר משלחת לכדור הארץ. בתחילה נראה היה כי יש סיכוי לשפיות. נראה היה כי בני-אדם משתפים פעולה עם אנשינו [אנשי תבל]. שהם ערים לחומרת המצב, ומבינים שמוכרחה להיות תפנית במהות החיים שלהם. אבל אז, יום אחד באשמורת הבוקר, באו הכוחות המזוינים של בני-האדם ואסרו את כל אנשינו. אנשי המשלחת נכלאו בבית האסורים מוגן בשיטות המתוחכמות ביותר שידע האדם. תחילה הוחלט על-ידי בני-האדם להוציא להורג את כל אנשי תבל בלי יוצא מן הכלל. אחר-כך נרקמה תוכנית זדונית הרבה יותר: אנשי תבל ישמשו כמושא מחקר. האדם עמד לחקור את טבעו של איש תבל, בכלל זה את גופו ומוחו.
"למרבה האירוניה, תוכנית זדונית זו היא אשר הצילה את אנשי תבל. משלחת חילוץ התארגנה בכוכב החוצה ונשלחה לכדור הארץ כדי לחלץ את אנשי תבל האסורים אצל בני-האדם. התוכנית הייתה פשוטה: בעזרת קרניים אטמו-מגנטיות-מפוריות תשותק העיר שעומדת במרכזו של העולם, וכך יוכל צוות החילוץ לפעול ולשחרר את עמיתיו, וכל זאת בלי הצורך להתעמת עם בני-האדם. וכך היה.
"צוות החילוץ הגיע. העיר שותקה. ויידום הירח ויעמוד באמצע השמים ולא אץ לבוא עד כלות המשימה. וכך עמד החושך עשרים וארבע שעות בעיר שבמרכזו של העולם, ולא פינה דרך לאור. והיה כבר כלילה הזה לפניו, הלא היא כתובה על ספר הישר... בית האסורים אותר. תחכום הכליאה של בני-האדם לא היווה בעיה לצוות החילוץ. כמשחק ילדים הוא היה לו. כל אנשי תבל חולצו בשלום. המשלחת עמדה לעזוב את כדור הארץ. לפתע נשמע זמזום המשדר. יושון (אחד האלים) [איש תבל]), שהיה מפקד צוות החילוץ הורה מיד לפקוד את כל אנשים. המפקד נעשה. איש לא היה חסר, ואולם הזמזום לא פסק. אנשי תבל לא יכלו להבין את פשר הדבר, אך ברור היה להם שמישהו מאנשיהם נמצא עדיין בכדור הארץ.
"משך פעולת הקרניים אטמו-מגנטיות-מפוריות, אשר פועלות בממד החמישי, תוכנת לעשרים וארבע שעות, שעמדו לפוג. אנשי תבל היו נחושים בדעתם להציל את חברם באשר הוא. היה צורך לפעול במהירות. הזמן הלך ואזל. עד מהרה הוברר הכיוון שממנו הגיע השדר. רכב קטן הפעיל במהירות את מנועיו וכבר היה בדרכו לשם. עוצמת השדר גברה – ואז ראיתי רכב משונה עומד מול ביתו הצנוע של יוסף, שהיה עם הזמן לביתי. ראיתי אנשים יוצאים מהרכב. הם נעמדו מולי דום. השתררה שנייה של מבוכה הדדית. שמעתי קולות זמזום רמים בוקעים ממכשיר מוזר שאחד מהם אחז בידו. הוא קירב את המכשיר אל עבר צווארי. הזמזום הפך למחריש אוזניים.
"ראיתי הפתעה עצומה בעיניהם של האנשים הזרים. וכך ידעתי כי אני אחת מהם. כדור הגביש הנתון בתוכך כדור הזהב שתלוי היה על שרשרת הזהב הדקה שעל צווארי לא היה אלא משדר זעיר שבו היה מצויד כל איש תבל שעמד לעזוב את כוכב הבית שלו.
"אסור היה לבזבז זמן. נאמר לי כי עלינו לעזוב מיד. בלי דיבורים רבים קלטתי את העומד להתרחש. המילים החלו להיקלט אצלי בלא שפת דיבור. הדבר היה חדש עבורי, אך לא מפתיע. משום מה היכולת לא הייתה זרה לי. קלטתי שחובה עלינו לעזוב. הילדים היו בבית, אך יוסף נעדר – הוא הלך למצוא את הספר שבאמצעותו ניתן יהיה מסוגל לפענח את צופן החיים.
"מדוע אפשרתי ליוסף ללכת למצוא את הספר הזה? הפרדוקס הקיומי במלוא משמעותו עמד מול הווייתי, במלוא תהום חוסר המשמעות שלו: לשם מה נחוץ היה לפענח את צופן החיים אן לא יהיה מי שיעמוד מול הפענוח?! ואם לא יהיה מי שיעמוד מול הפענוח, מלכתחילה לא היה צורך לפענח את הצופן! הליכתו של יוסף למצוא את הספר הייתה מיותרת ברמה הקיומית. החיים אינם צופן. את החיים צריך לחיות, אין צורך לפענח אותם.
"ובין כה וכה צריך היה לעזוב כבר. ראיתי את שלושת ילדי, הם נעמדו על מתפן הבית, צופים בהשתאות במתרחש. הייתי חייבת לקבל החלטה, החלטה גורלית וקשה. לא יכולתי לסכן את חייהם וקיוויתי לנוכל להציל גם את יוסף. נכנסנו במהירות לרכב. הוא זע ממקומו, וכבר היינו ברחבת ההמראה. מתכת הספינה השטוחה שעמדה מוכנה להמראה הבהיקה לאורו הכסוף של הירח, ודמתה למראת קסמים המשקפת את צערי.
"עוד לא הספקתי לעכל את המראה שאך לפני שנייה נגלה לעיני והספינה כבר ניתקה מן הקרקע. מתאר כדור הארץ נעלם חיש מהר מעיני, כמו היה תעתוע. עצב גדול נפל עלי. הגעגועים ליוסף גברו בכאב ללא נשוא. וגם זיכרון כדור הארך הכחלחל שנעלם אל מול עיני עוד הוסיף מנה של תוגה. לא מצאתי לי מנוחה. ורק שאלות הרבה מנקרות בלבי: מדוע כל זה קורה? במי האשם? מדוע הסבל הזה? מאם ניתן היה למנוע אותו?... והכאב, הו הכאב הזה! שלא נמצא לו מזור ולא הקלה".
מקורות:
אלה שונייה, אני והנסיך משבט אישא ©,
בקרוב מהדורה חדשה