פסיכולוגיה, נפש, נשמה וחלומות

  פסיכולוגיה, נפש, נשמה וחלומות

בפרקטיקה הפסיכולוגית ובכתבים העוסקים בה לא מובדל בדרך כלל בין מושגים "נפש" "נשמה" psyche soul. אולם מבחינה מטאפיזית קיים הבדל בין השתיים. הנשמה soul היא היסוד הנצחי האלוהי שבאדם (הנשמה מדברת אלינו דרך הלא-מודע). הנשמה בת אלמוות ונצחית.

הנפש psyche מתווכת בין הרוח לנשמה. (הנפש מתווכת בין המודע ללא-מודע; מעין גשר). זמן קצר אחרי המוות, הנפש נפרדת מהגוף הפיזי, חווה עוד זמן מה קיום נפרד, ולבסוף חדלה להתקיים גם היא, אולם השדה האנרגטי שלה נותר ביקום עוד זמן רב; הנפש איננה בת-אלמוות.

הבדל מהותי נוסף בין הנפש לנשמה הוא בכך שהנשמה לעולם איננה חולה או נפגעת כתוצאה מסבל, התעללות, טראומה וכיוצא באלה, אם כי היא מושפעת מסבלה של הנפש (אין להבין את ההשפעה הזו במושגים שכלתניים השייכים לעולם החומר). הנפש לעומתה עלולה לסבול מחוליים שונים, להיפגע מסבל, התעללות, טראומה וכיו"ב. במקרים נדירים, כאשר "יגיעו מים עד נפש", כלומר כשהסבל רב מדי, הדבר עלול לגרום למות הנפש והגוף הפיזי.

מקובל לראות את זיגמונד פרויד  (1939-1856) כראשון שראה במֵחְשָב (mind) ונפש האנושיים אובייקטים לחקירה מדעית. הוא אף מיפה את נפש האדם ובכך סלל דרך להבנתה. אולם גם פרויד וגם יונג התבססו על מודל קיים לחקר הנפש, הוא המודל היווני העתיק.

מלבד מודל היווני העתיק למיפוי הנפש, הרי שמחוזות הנפש היו גלויים גם לפני השאמאנים והמרפאים השבטיים והקהילתיים. הם היו הפסיכולוגים של תקופות העתיקות, והם כאלה עד עצם היום הזה. רבים מהם מסיימים את חוק לימודי הפסיכולוגיה האקדמיים וממשיכים לרפא עם כלים נוספים במקצועם העתיק (ישנם שני מקצועות העתיקים ביותר בעולם. הראשון הוא סחר במין, השני הוא שאמאניזם).
גם תפקידם של כוהני הדת היה לשמש כמרפאי הנפש, אך רובם מעלו בתפקיד זה וניצלו אותו לצבירת כוח והון אישיים ופוליטיים, ואף לשפיכות דם רבות.

פרויד ויונג הביאו את מחוזות הנפש לחצר הקדמית של כולנו, שנכיר ונבין אותם ונתיידד אתם.

לשיטתו של פרויד מובחנים שלושה חלקים בנפש: איד, אגו וסופר אגו.

איד –  האיד מייצג דחפים ביולוגיים גולמיים, דחפים ראשוניים-קמאיים. אין לו עניין במציאות – הוא אף אינו מודע למציאות, רק לדחפים שלו. הוא מונחה על-ידי עקרון העונג וזועק לסיפוק מיידי. האיד מחפש סיפוק חיצוני מיידי, ודחפי איד לא יודעים דבר לגבי הולמות, מוסר, חמלה או אפילו סכנה. אם אנשים היו נשלטים לחלוטין על ידי תהליכי איד, הם היו, ממש כמו ילד (או כמו חיה!), אוכלים כל אוכל כשהם רעבים, מבלי להתייחס לשאלה האם זה היה שלהם, טוב עבורם או אפילו מוסרי. כך על-פי יונג; אולם המחקרים המאוחרים, וגם החלומות שלנו, והמציאות בשטח מצביעה שהאיד הוא חלק מאוד מסוכן בנפש האדם. בדיוק בגלל שהוא ראשוני וקמאי, שלא עבר תהליכי התפתחות אנושית. הדבר מיוצג באופן הברור ביותר בחלומות שלנו.

אגו – האגו פועל כמעין שוטר. הוא עושה שימוש בעיקרון המציאות, ולכן תהליכיו מתרחשים במישור המודע. על-פי פרויד האגו הוא ה"אני". תפקידו לרצות את תשוקותיו ודחפיו של היאד. אבל הוא מתאים אותם לדרישות של המציאות. בעוד האיד מתפקד על פי עקרון העונג, האגו משתמש בעקרון המציאות. הוא בוחן מציאות כדי להחליט האם הביטוי של דחף הוא בטוח או מסוכן. הוא מעכב את הדחפים של האיד עד שהזמן מתאים, והוא מנסה להסיט את הדחפים הללו לכיוון מטרות הולמות. ההצלחה של האגו לאפשר לדחפים להיות מסופקים בצורה בטוחה ומציאותית תלויה ביכולת שלו להשתמש בתהליכי מחשבה כמו הגיון, זכירה, הערכה, ותכנון. האגו הוא המנהל של האישיות, שמבצע את הדרישות של האיד בדרך כזו שממזערת השלכות שליליות. הוא אמור לעדן את דחפי האיד ולתעל אותם למימדים הרסניים פחות. אולם גם האגו לא עבר תהליך הומניזציה מספיק ולכן, גם עליו לא ניתן לסמוך, כאשר מדובר במוסר, חמלה, אהבה וכיו"ב.

סופר אגו – מתפקד כמחלקת המוסר ואידיאלים, מעל האגו. הוא "שופט" האם מעשי האדם טובים או רעים. הוא מייצג את הפנמת ערכי החברה. עניינו של הסופר-אגו הוא המצפון, המוסר והשאיפה לאידיאלים. אף- על-פי-כן, תהליכי סופר-אגו הם אי-רציונאליים בדיוק כמו תהליכי האיד; לאף אחד מהם לא אכפת או לא ידוע הרבה לגבי המציאות. מצפון יכול להיות נוקשה באופן גלוי, מדכא לא רק התנהגויות מותרות, אלא אפילו את המחשבה עצמה על התנהגויות אלו. בעוד שאדם, שתהליכי האיד שלו יחסית לא נשלטים, נראה מונע דחפים, האדם שנשלט באופן גלוי על ידי הסופר-אגו שלו נראה נוקשה ומוסרי, לא מסוגל להרגיש בנוח עם הנאה ורגיש באופן גלוי ל"לא תעשה.

  
קרל גוסטב יונג, 1875-1961),  מתלמידיו הבכירים של פרויד, נפרד ממורו הנערץ ומדרכו והקדיש את כל חייו לחקירת מעמקי הנפש. תגליותיו משמשות את עולם הפסיכולוגיה המודרני, שעומד על כתפי שני ענקים אלה: פרויד ויונג.

התמונה של יונג באדיבות, greekmedicine
  

אבל היה זה יונג ששינה מן היסוד את ההתייחסות ואת מיפוי נפש האדם –  או אולי נכון יותר לומר, החזיר למכורתו, את אופן ההתייחסות הנכון אל הנפש והנשמה.
התיאוריה המפותחת והמפורטת של יונג על נפש האדם משרטטת אותה כישות מורכבת, רחבה, פוליטאיסטית ועמוקה בהרבה מזו של פרויד, בחלקי המודע והלא-מודע שלה כאחת, שכלולים בהם תהליכים דינאמיים רבי עוצמה והשפעה.
חשיבתו של יונג הייתה מקורית וייחודית, אף מטאפיזית, מיתית ובמידה רבה גם מיסטית.   

יונג קיבל בתיאוריה את המבנה הבסיסי של פרויד: איד, אגו וספר אגו. אולם הוא הדגיש את הבנתה של הנפש דרך גילוי העולמות של חלומות, מיתולוגיה, פילוסופיה, אלכימיה, דת – במובן של לקשור או לאחד מחדש re-ligio ואמנות. המיתוס היחיד כמעט בתורתו של פרויד (עליו מובנה תסביך אדיפוס) בוודאי אין די בו כדי להבין את מורכבותה של הנפש. הרעיונות הבולטים ביותר של יונג כוללים את הארכיטיפים הפסיכולוגיים, את הלא מודע הקולקטיבי ואת הסינכרוניות. יונג נחשב כמייסד הפסיכולוגיה האנליטית. גישתו של יונג היא שהשפיעה, ואף עוררה, את תחום פסיכולוגיית המעמקים ואת התנועה של פסיכולוגיה בין-תרבותית.

אגו– בדומה לשיטתו של פרויד, גם יונג מציג את האגו במרכז התודעה, המתגבש ומתפתח בעיקר בתחילת החיים. על-יד המכוונות שלו כלפי חוץ, הוא מקושר למציאות החיצונית. על-ידי המכוונות שלו כלפי פנים, הוא תופס ומסתגל למציאות הפנימית הסובייקטיבי. וכך האגו עומד בתווך בין העולם הפנימי לבין החיצוני, והמשימה שלו היא להתאים את עצמו לשניהם.

יונג הרחיב והעמיק את מושג האגו של פרויד אל  אני, עצמי, צופה–watcher.
Watcher-הצופה הוא נוכחות תמידית שלנו הצופה בנו, בחיינו ובחלומותינו. ג'מס הילמן בתורו הרחיב והעמיק את חקר הנפש והנשמה אל תוך מרחבים ומעמקים חדשים אינסופיים.

לא-מודע (או התת-מודע) – זהו חלק הנפש שאינו ברשות התודעה. הלא-מודע של יונג מכיל את הלא-מודע האישי של פרויד, שיונג אינו כופר בקיומו, אך בצד הזיכרונות והחוויות הנשכחים והמודחקים הוא מכיל גם את הארכיטיפים ואת הלא-מודע הקולקטיבי, והם החלק הארי של הנפש.
יונג העניק תרומה אדירה להבנתנו את הנפש, אך יחד עם זאת הוא עצמו הודה שנפש האדם מסתורית ולא ניתנת לפענוח מוחלט. בכל זאת, הוא האמין בהדרכתו של הלא-מודע החכם וגרס שניתן תמיד לסמוך עליו.

לא-מודע קולקטיבי – שכבת הנפש הקדומה, הכלל אנושית, האוצר הגנוז שהורש לנו עוד מימי קדם ומורכב מארכיטיפים, מיתוסים וחוויות שעברו מדור לדור. חלקם הגדול של תכנים אלה אינו ניתן לתיעוד, אך השפעתם רבה על נפש האדם.
ה-"לא מודע הקולקטיבי" הוא הבסיס הראשוני שעמו האדם נולד.
הדימויים המופיעים בלא-מודע הקולקטיבי נקראים ארכיטיפים. גילויים של הארכיטיפים אפשר ליונג לתאר מקבילות בולטות בין הדימויים המיוצרים על-ידי האדם האינדיבידואלי בחלומות או בחיזיונות לבין מוטיבים אוניסרסליים המצויים בדתות שונות ומיתולוגיות של כל הזמנים.
בלא-מודע הקולקטיבי אמנם נמצא אוצר גנוז חיובי, אך גם מכיל תכנים המאיימים על המבנה הנפשי, ובאים לביטוי בעיקר בחלומות, אך לא רק.

סינכרוניות – היא "צירוף מקרים"; מתאר חוויה של שניים או יותר אירועים שאין בהם יחס סיבתי, שלכאורה המרחשים ביחד באופן בעל משמעות. על מנת להתייחס אליהם כסינכרוניים, לא הייתה סבירות לאירועים להתרחש ביחד במקרה.
המושג של סינכרוניות אינו מאתגר, או מתחרה עם רעיון הסיבתיות. אלא גורס שבדיוק כפי שאירועים יכולים להתקבץ ביחד על-ידי סיבתיות, כך גם הם יכולים להתקבץ על-ידי משמעות. מכיוון שמשמעות היא מבנה נפשי מורכב, נתון להשפעות של המודע והלא-מודע, הרי שלא כל מתאם בהתקבצות אירועים על-ידי משמעות חייב להיות מוסבר במושגים של סיבה ותוצאה.
 
ארכיטיפים – הם תבניות קמאיות שחוזרות ומופיעות מחדש במחשבות ופעולות של בני האדם, החוצות תרבויות, מדינות ויבשות.

הארכיטיפים עיקריים של יונג:
הצל
אנימה
אנימוס
עצמי
פרסונה

צל – מכיל את היסודות היותר עמוקים של הנפש. הוא הצד הנחות והלא רצוי באישיותנו שמייצג משהו שנפרד בשלבים המוקדמים של היערכות הנפש מן התבנית השלמה. כשמו, זהו חלק אפל לא-מודע, בעל פוטנציאל מטריד ובעייתי, בעל מבנה כאוטי ופראי (בהרבה מובנים הוא מקביל לאיד של פרויד, אך ככל הנראה אינו זהה לו). הוא אינו מציית לחוקים ותכתיבים, ובכך יכול לגלות מחוזות חדשים ולדרדר לכאוס ומאבק. יש לו מאפיינים אקזוטיים והוא יכול להיות לרתק, להקסים ולבלבל. במיתוסים הוא מופיע כ"איש הפרא", "איש-העכביש", "אדם-זאב", לוחמים מסתוריים ואויבים אפלים.
אנו יכולים להבחין בצל בתוך עצמנו או באחרים. אבל לרוב אנו מתכחשים לו בתוך עצמנו ומקרינים אותו על אחרים. המטרה הרוחנית האי לעשות אינטגרציה של הצל והאור של העצמי האמיתי. אם נוכל לעשות זאת ביעילות, אזי נוכל להיות שוב שלמים, בהביאנו לאחדות את מה שנפרד מאתנו בעבר.
 הפסיכולוגיה מתייחסת לצל כחלק הנחות והבלתי מפותח של האישיות, שכלולים בו בעיקר התכונות הנחשבות שליליות ולא רצויות באישיותנו. בגלל אי התאמתן לעמדות של התודעה, אנו נוטים להכחיש את קיומן של איכויות הצל ולהדחיקן ללא-מודע, משום שאין אנו מוכנים להודות בקיומו (ה"חצי האפל" באישיותנו) הוא מאכלס את היצרים והרגשות הפרימיטיביים הקיימים בנו. בצל כלולים גם חלקי האני החיוביים שלא קיבלו רשות להתממש בגלל ההתייחסות השוללת של התודעה.
תפקיד התודעה להעלות לתודעה את חלקי הצל, לשחרר את האנרגיות הטמונות בו ולאפשר להן לעבור התמרה, שיתפקדו בשרות ההתפתחות המודעת.

האנימה והאנימוס הם עקרונות הנקביים והזכריים שמייצגים את ההבדל העמוק הזה. בעוד שלגברים יש אנימה בסיסית אחת ולנשים אנימוס, לשניהם יש גם את העיקרון ההפוך: לאישה יש פן זכרי ולגבר יש פן נקבי. לפי יונג, בכל אדם מצויה מידה של זכריות ונקביות, אם כי במינון שונה.
האנימה והאנימוס מופיעים בדרך כלל באופנים אקזוטיים ולא רגילים, אפילו בעלי כישורים וכוחות מדהימים. גיבורי על וגיבורות על, כמו כן האלים והאלות יכולים לייצג ולעורר את התכונות האלו בנו ולגרום לתחושות של כל-יכולות וגדלות.
לאנימה ואנימוס הנפשיים אין קשר לבני או בנות זוג במציאות הריאלית, והרבה פעמים השלכה שגויה של האנימה או האנימוס על בני זוג ריאליים עלולה להביא להערכה ואבחון לא נכונים שלהם ולהרבה משגים בבחירת בני זוג לחיים.
אנימה – היסוד הנקבי בנפש הגבר. היסוד הנשי המצוי בגברים בעקבות החוויות האישיות של האדם עם נשים ובעקבות חוויות קולקטיביות של גברים עם נשים בהיסטוריה. האנימה קובעת את יחס הגבר לנשים ואת יחסו לצד הנשי שבו.
 אנימוס – היסוד הזכרי בנפש האישה. בעוד שהאנימה מתפקדת בגבר כנשמה שלו, האנימוס של האישה הוא יותר בבחינת הלא-מודע (יונג לעתים התייחס גם לאנימוס כמתפקד כנשמה באישה). אישה הנשלטת על-ידי האנימוס שלה תמיד נמצאת בסכנת איבוד הנשיות שלה. האנימוס הופך גורם פסיכולוגי חיובי כאשר האישה יודעת את ההבדל בין הרעיונות המיוצרים על-ידי המקבץ האוטונומי של האנימוס ובין מה שהיא בעצמה באמת חושבת.
האנימה והאנימוס ביחד הם הזוג המקודש, סיסגי (Syzygy - the divine couple), המייצג אחדות ושלמות. האיחוד הזה מעניק עוצמה רבה ואנו יכולים למצוא את הארכיטיפ שלו בדתות שונות (האב, הבן ורוח הקודש, למשל).

העצמי – זהו ארכיטיפ של שאיפה לשלמות. אינו דומיננטי אלא לאחר שהאדם מגיע לגיל מבוגר יחסית. הוא היעד של תהליך ההתפתחות והוא מתמשך לאורך כל החיים. יונג טען שבערך בגיל ארבעים האדם מגיע לשלמות והרמוניה פנימית, בה הוא חדל מלהתעסק בדברים חומריים (כסף, בית, אישה-גבר וכו`) ומרכז את האנרגיה שלו לעסוק בעניינים רוחניים יותר ולהביא את עצמו לשלמות רוחנית. העצמי מקנה לאישיות אחידות, שיווי משקל ויציבות.
יונג תיאר את יצירת העצמי כתהליך של אינדיבידואציה, שבמהלכו מובאים כל ההיבטים של הנפש לכלל אחדות אחת. זוהי הלידה מחדש וחזרה לאחדות שהיינו בה בלידה, לפני שהתחלנו להתפצל לחלקים רבים.
העצמי איננו רק "אני" אלא חלק האלוהי שלנו. הוא הרוח שמחברת הכול והיא חלק מהיקום. העצמי הוא השלם האחד המאחד את המודע והלא-מודע. אפשר למצוא אותו בעקרון הנירוונה וההרמוניה ההכסטטית. הוא מה ז'אק לאקאן כינה "האמיתי". 

פרסונה –המסכה אותה אנו חובשים בהתאם לדרישות הסביבה והחברה. האישיות החברתית המתפקדת בהתאם לציפיות החברה ומסתירה את ה"אני האמיתי" - מעיין פשרה בין אישיות היחיד לדרישות החברה. מסכה. מערך ההסתגלות לעולם החיצוני, שהוא המסכה המייצגת את האדם ומסתירה אותו כאחד. תפקידה לתווך בין האדם לסביבתו. הפרסונה מעוצבת מתפקידיו של האדם. האדם מוכר לסביבתו לפי הפרסונה שלו.

בנוסף, יונג הבחין בין שני טיפוסי אדם: האינטרוברטי (המופנם), והאקסטרוברטי (המופנם).
שנים טיפוסים אלה מחולקים הלאה לארבעה תפקודים פסיכולוגיים עיקריים: חשיבתי (thinking), רגשי (feeling), תחושתי (sensation) ואינטואיטיבי (intuition).
הנפש של כל האדם (אשר חלוקתה על-פי יונג מובאת כאן רק בחלקה) באה לידי ביטוי שונה ומגוון, בהתאם לטיפוס שאליו שייך האדם, ולתפקוד הפסיכולוגי שדרכו הוא מתפקד.
עם כל תרומתו של יונג להבנתנו את הנפש, הוא עצמו הודה שנפש האדם מסתורית ולא ניתנת לפענוח מוחלט.

אלה הם מקצת השחקנים הנפשיים הראשיים בדרמת הקיום האנושי שלנו.
על מנת להגשים את שאיפת הנפש להגיע לאיחוד העצמי, מומלץ לכל אחד מאיתנו להכיר היטב את השחקים. לכתוב תסריט חיים משובח ולביים אותו במצוינות מרבית. אם האדם לא ישכיל לעשות שאת, השחקנים הללו יכוננו אוטונומיה בנפשו וישחקו את משחק חייו על-פי האימפרוביזציה הכאוטית שלהם. מצבים כאלה מייצגים חוליים נפשיים שונים ומשונים, והאדם עצמו ימצא בסבל וייאוש קיומיים.
אחד המקומות היעילים ביותר להכיר את השחקים הללו הוא בחלומות שלנו.
החלומות מפגישים אותנו עם אותם השחקנים, שהם הארכיטיפים שפועלים מעבר לקיום האישי שלנו. הם פעולים במרחב "טרנס-פרסונאלי".

יונג הוא זה שטבע את המושג "טרנס-פרסונאלי", כלומר: מעבר לאישי. הוא התכוון למושגים ארכיטיפים תרבותיים אבל למעשה הוא הבין שהמטענים הסמויים שלנו נמצאים הרבה מעבר לקיום הפיזי ולהיסטוריה המוכרת שלנו. הוא הבין שתיווך בין האני לאותם מטענים שמעבר לאני אינו מחייב התנסות דתית, אך נוכח שהכלים המדעיים לא צלחו. במלאכת התיווך הזו פועל הגיון אחר, המבטל את חוקי הלוגיקה ואינו מציית למבחנים אמפיריים.
ההיגיון הזה פועל בחלומות. ריפוי בחלומות הוא למעשה תרפיה טרנס-פרסונאלית. אך כדי להיות מסוגלים לריפוי כזה, חייבים להבין את שפת החלומות.

חשוב לציין שהיום כבר לא קיימת תיאוריה פסיכולוגית קוהרנטית אחת. במקום, יש תיאוריות שונות שמדגישות ומבהירות אספקטים שונים של הנפש, הנשמה והאישיות, גישות השונות מאוד מרעיונותיו המקוריים של פרויד, יונג וממשיכי דרכם.

הדמיון הוא מסע אל תוך ארץ האינסוף

Imagination is the voyage into the land of the infinite
Gaston Bache                                         

ג'מס הילמן 1926 (James Hillman) מכונה בפי רבים פוסט יונגאני. ברם, כפי שלא נכון לומר על יונג שהוא פוסט פרוידיאני, כך לא נכון לומר על הילמן שהוא פוסט יונגיאני.
בדיוק כפי שיונג היה מאור גאוני מקורי ורענן, כך גם נכון לראות את ג'מס הילמן. 

תמונה: imaginalinstitute

בעבור יונג, נפש ודמיון אינם שני דברים נפרדים; הם אותו הדבר עצמו. "כל תהליך נפשי", אומר יונג, "הוא דימוי ודמיון image and an imagining". יונג אומר: "הנפש מורכבת ביסודה מדימויים וש"דימוי הוא נפש." הפסיכולוגיה של הילמן היא פסיכולוגיה של הנשמה, או פסיכולוגיה של הדמיון Imagining Psychology וגם/או Archetypal Psychology. הבסיס בפסיכולוגיה של הילמן הם ארכיטיפים והדמיון. 
מתוך זווית ראייה זאת אפשר לומר בוודאות שהילמן הוא שחקר יחידי את הנושא המרתק שהעסיק את יונג עד מאוד: הדמיון.
פניה של הדיסציפלינה היונגיאנית, כפי שנהוג לכנות את הפסיכותראפיה היונגיאנית, בוודאי היו שונים בהרבה בלעדי ג'מס הילמן. יונג בעצמו אמנם חפר לעומק הנפש בהבנתו המיוחדת, אך ממשיכי דרכו היו צריכים את הילמן כדי לרדת לאותם מעמקים אפלים של יונג ולהעניק לגיטימציה לכל חוקר נפש, עצמאי או בתוך דיסציפלינה ממוסדת, לירידה הזאת, מבלי להדביק לה מיד תסביכים, נירוזות, פסיכוזות, סכיזופרניה וכיו"ב. (חובה עלי לציין כאן כי מחלות נפש אמנם קיימות [כפי שכל פסיכולוג, פסיכיאטר וחוקר נפש יודעים], וראוי להן להיות מטופלות בידי פסיכיאטרים, אולם לא כל מפגש עם דמויות דמיון הוא סכיזופרניה, כמו שלא כל סכיזופרניה היא רק מפגש עם דמויות דמיון).

בהביאו את העולמות המרובים לתוך התודעה המערבית, הילמן אימץ במידה מרובה את הראייה המזרחית, ואולי אף השאמאנית, אבל הוא נשאר בתוך המסגרת של הדיסציפלינה של הפסיכולוגיה המערבית. אני רואה בכך את גאוניותו, כי קשה, עד בלתי אפשרי, למחשבה המערבית היום לתפוס את המציאות כפי שתופס אותה האיש המסורתי בטיבט או באפריקה או בדרום אמריקה וכיו"ב. בפסיכולוגיה שלו (ואני בכוונה נמנעת מלומר ב"שיטה שלו"), הילמן מאפשר לראשונה (אולי מאז התפיסה היוונית העתיקה) לאדם המערבי גישה לתוך המציאויות הרבות הללו. הוא פותח בפני האדם המערבי את השערים לעולמות השונים של הנשמה, ומשם את ההבנה הנכונה את החלומות.

העולם של החלום הוא לא העולם של העירות.
עולם החלום הוא העולם התחתי underworld, בעל חוקיות משל עצמו; המקום בטבעי של נשמת המעמקים, השונה מזו של נשמת עולם העירות. בעולם התחתי של החלומות ושל הדמיונות נשמת המעמקים מרגישה בבית.
בעולם התחתי פועל האגו של החלום.

עולם העירות הוא לא העולם של החלום.
עולם העירות הוא עולם של המציאות החומרית uperworld, בעל חוקיות משל עצמו; המקום של נשמת העירות של עולם החומר.
בעולם העירות פועל האגו של עולם המציאות החומרית.

הנני מוכנה לעשות וידוי: היה לי אב אחד שהוליד אותי פעם אחת אל תוך עולם החומר, ושני אבות שהולידו אותי מחדש אל עולם הרוח והחוכמה; האחד הוא אושו והשני הוא ג'מס הילמן.
האב שהוליד אותי אל תוך עולם החומר חטף את נשמתי למעמקי החושך; שני האבות שלי הרוחניים שלי, אושו וג'מס הילמן, הובילו אותי אל תוך אותם המעמקים שנשמתי הייתה כלואה בהם, וסייעו לי לשחרר אותה מכלאה, ובכך הולידו אותי מחדש אל עולם הרוח, ומתוכו התאפשרה לידתי מחדש גם אל עולם החומר. אלמלי שני אבות אלה אולי כבר לא הייתי חיה היום [בעולם החומר].

תמונה: Michael Vannoy Adams

* כנסו מחדש, כתבות נוספות על פסיכולוגיית הדמיון ועבודת-חלומות של ג'מס הילמן בקרוב. 

בינתיים אני מביאה לכם תענוג אמיתי, מהרצאותיו הקסומות של ג'מס הילמן: מיתוסים והעולם מסביבנו

רק מי שעבדו אי פעם עם חלומות dream work ועם הנשמה soul making יכולים להבין את התשוקה אליהם; להיות בהם, לחוות אותם ולחקור אותם.
במסגרת החקירה שלי למדתי גם עם כריסטינה ספוניאס מיוון. כריסטינה מקדישה את חייה לחקר החלומות ולמדתי ממנה הרבה, בבחינת,  מכל מלמדי השכלתי. ברם, כריסטינה הייתה רק תחנה אחת מני רבות בדרך שלי, אם כי ארוכה ולכן מתוך כבוד אני מזכירה אותה. בשלב מסוים הייתי חייבת להתנתק ממנה ולהמשיך הלאה.

אף על פי שכריסטינה אימצה את גישתו של יונג לחלומות, היא עובדת איתם בעיקר מתוך סימבוליקה נוצרית פונדמנטליסטית, שעל ברכיה התחנכה. גישה כזאת לא יכולה להיות נכונה בעבודה עם חלומות (או עם הנפש והנשמה), המייצגים את עולמן של הנפש והנשמה, שאינן קשורות לדתות ממוסדות כלשהן, ומתנגדות להיות נגישות מתוך הבנות פונדמנטליסטיות משוחדות, מותנות ומגבילות של עולם האגו הרציונאלי החומרי.

  גאולה, והאם היא אפשרית?

פרויד ויונג הכירו את המקום האפל בנפש האדם. האיד של פרויד מתקשר עם המקום הזה. כריסטינה ספוניאס מכנה את המקום הזה אנטי-מודע – הוא החלק הפראי, המרע והשטני שלנו, שאנו מתעלמים ממנו ומדחיקים אותו. האנטי-מודע של ספוניאס תמיד מנסה לחבל ולהרוס את החלק מודע האנושי הזעיר כדי לפלוש אליו ולקחת שליטה על התנהגותו של האדם. מאידך, הלא-מודע, בדומה לשיטתו של יונג, הוא החלק החכם, הקדוש והאלוהי בנפש האדם, שאינו נמצא ברשות התודעה. הוא תמיד מנסה להציל את החלק האנושי המודע מהתקפות האנטי-מודע ולפתח את הפוטנציאל שלו דרך המודעות. הוא ממוקם ברמות גבוהות ונעלות. הדרכתו מכוונת להתעלות וטוהר נפש האדם.

פרויד לא היה ממש סלחני ואופטימי, בעיקר בשנות חייו האחרונות, לגבי המקום האפל הזה בנפש האדם האנושות.
יונג לעומתו אפילו העניק למקום הזה רומנטיזציה מסוימת ונדמה שהמקום הקסים אותו בתכניו האקזוטיים.
כריסטינה ספוניאס לעומתם משליכה על המקום הזה את השטני ביותר, כפי שמופיע במתודולוגיה הנוצרית. אם כי פרויד, יונג והילמן לא היו מסכימים לחלוטין עם כריסטינה ביחס לתפיסתה את האנטי-מודע, אנוכי חייבת לומר שאני הסכמתי, ועד היום אני מסכימה, עם מקצת מתפיסתה זו.

פרויד, יונג, הילמן, ואפילו ספוניאס, מעניקים לאדם סיכוי בהתמודדותו עם המקום הזה, אשר חלק נכבד ממנו מתרחש בתוך החלומות. וכך, אם האדם יכיר במציאות החלומות וישכיל לעבוד איתם נכון, דרכו לבריאות נפשית, לאור ולגאולה מובטחת. אני מסכימה איתם, אך בסייג אחד.

התיאוריה של כריסטינה ספוניאס, למשל, גורסת שכלל גזע בני-האדם מסוגל לעשות טרנספורמציה, ולהפוך את האנטי-מודע למודע אנושי. סוג של גאולה. לדעתי זה בלתי אפשרי בעליל. רק בני אדם בודדים מסוגלים לכך. אם כן, הגאולה לא יכולה להיות המונית, אלא רק אישית. אדם שיצליח לעשות טרנספורמציה הוליסטית, אכן יגאל. הוא יהיה המשיח של עצמו. משום שמשיח הוא מצב ולא אדם כלשהו, או ישות ערטילאית כלשהי.

כן, כל אדם בעצם מכיר את המקום הזה, אם כי לרוב במעורפל. ולכן בני האדם מייחלים למשיח ולגאולה, אבל מתעצלים לעבוד על עצמם soul making; או מחכים שמשיחים למיניהם יגישו להם את גאולתם. אך מעטים יודעים שעליהם עצמם להביא את המצב המיוחל הזה לעצמם.

על סמך ההתרחשויות בהיסטוריה של בני האדם ועל-פי מה שקורה בעת הנוכחית, וקרה גם בעבר, לגזע בני האדם אין הרבה סיכוי לשרוד עוד זמן רב (במושגים של זמן אבולוציוני זה יכול לקחת עוד אלפי וגם מיליוני שנה, אולם לדעתי זה יהיה הרבה פחות). לא נעים לי מפרויד, מויונג ומכריסטינה ספוניאס, ועוד פחות נעים לי מהילמן, אך גם לא אתנצל בפניהם על התיאוריה שלי ועל קביעתי זו. אני עוד חייבת להשתכנע מתוך הצפייה שלי בחיים על מנת לשנות את דעתי זו.  

ברצוני להבהיר חד-משמעית שאני פוטרת את פרויד, יונג, כריסטינה ספוניאס ואת הילמן, מכל אחריות לתיאוריה שלי. אף-על-פי שנסמכתי על כתביהם והוראתם, אין לאלה ולא כלום עם התיאוריה שלי, והיא נסמכת על-פי ממצאי והבנתם בדרכי שלי.

אני גם מנקה את עצמי מכל אחריות למי שרוצים או ירצו אי-פעם להתבסס או להסתמך על התיאוריה שלי, לאמץ אותה או להפריך אותה. אין זה מענייני מכל וכל בשום בחינה שהיא, וכל התייחסות לתיאוריה שלי על אחריותם של המתייחסים בלבד.

 חלמתם חלום וברצונכם לפתור אותו מייד? התקשרו לאלה שונייה 
 © כל הזכויות שמורות, המאמר הוא קניינה הרוחני של אלה שונייה.

  הערה חשובה: אין כמובן להתייחס אל הנפש באופן מילולי כאיזושהי תבנית המחולקת לכל מיני חלקים. כאשר מדברים על "חלקי הנפש", הרי זה לשם מעין מצגת לשם המחשה ולימוד בלבד.
 
• תוכן המאמר, הן מהיבט רפואי והן אחר, הוא בבחינת מידע בלבד, ואינו בא במקום טיפול ו/או ייעוץ רפואי, והוא על אחריות הקורא בלבד.

    ראו: המיתוס העתיק של דרמת הורים-ילדים (בקרוב).

אם ברצונך לקבוע פגישת ייעוץ ועבודה על חלומות, צור קשר במספר 04-8644885 או השאר פרטיך כאן ואשוב אליך בהקדם