Participation Mystique

לעולם אל תבגדו במיסתורין

"יפתח, אחי היקר, היטב מזהה אני את אנרגיית העוצמה שלך. שְׁהִיָיתִי עידנים במחיצתך הטביעו בי כנראה את חותמם. אך האנרגיה הזו מעוררת בי רוח מדון, והדבר מפחיד אותי!".

"הקשיבי, אחותי, העוצמה אינה יכולה להיות מועברת, אלא רק היסודות הגולמיים; ואת אלה העברתי לך, וגם את הידע של הדברים ההכרחיים לתרגול יסודות אלה. וטוב שכבר התוודעת אליהם. בלי מידע כזה לא היית יודעת שיסוד העוצמה טמון בך. כל מה שנותר לך כעת לעשות הוא לחשל את היסודות הללו לעוצמה הטהורה. יסודות אלה הם חומרים אדירים לשינוי מהותי."
"שינוי מהותי? לְמה את מתכוון, יפתח?".

"העוצמה הטהורה מופיעה תחילה במצב בלתי-מזוקק. משימתך היא לבשל את כל היסודות הללו, לפעמים במשך שנים, לפעמים במשך עידנים והרבה גלגולי חיים, אך את יכולה לעשות זאת גם באופן מיידי; כאן ועכשיו. הזוכרת את כמה יגעת לחשב את הזמן?

ובכן, אחותי, הזמן ככזה אינו קיים, חשלי את היסודות מיד, ותהיה לך עצה ותושייה וגבורה. ואת תהיי יותר מסך כל מה שמרכיב את מהותך – זוהי הסינרגיה. לאמור, שלאחר חישול והפנמת היסודות הללו בתוך פנימיותך, העוצמה המאוזנת השקטה שתזכי בה תהיה יותר מסך כל היסודות ששימשו להיווצרותה.

רוח המדון, שבה את שרויה כעת, אחותי היקרה, היא הזמנה למהות חדשה בחייך. הרי זו הייתה כל עבודתי עמך וכל עמלי, לשחרר אותך מתמימות ילדותית. תמימות של ילד היא ברכה, אך תמימות ילדותית היא אסון, כי אז הבורוּת תפיל אותך כל פעם לבורות שנחפרו מתוך חוסר מודעות; בורות שאליהם תמיד ברחת מתוך חולשה ואָזְלת יד. ברחת משום חוסר אמון בעצמך שתוכלי להתמודד עם הדברים הקשים שלא פעם החיים מזמנים לנו. אי אפשר לחמוק מן החוויות הקשות, אחותי, אלא רק לעבד אותן בתבונה ובאומץ. עִבדי יסודות אלה וכך תוכלי להוציא לפועל הרבה דברים שעד עכשיו היו בלתי אפשריים עבורך ונחשבו כבלתי ניתנים לביצוע. כשיסודות אלה הופכים לעוצמה נוצר כוח חיוני ביותר; הוא מחשל דברי רפיון לפלדה.

כעס יכול להיות מבוטא כתגובה לאירועים, או לשמש כלי לחישול היסודות הגולמיים שאותם סיפקתי לך ולהפיכתם לבעלי איכות שמכילה בתוכה החלטיות, תבונה, נמרצות, בהירות, חוזק ומיקוד. עכשיו את שרויה במזג המתאים ביותר לביסוס עוצמה זו ולהפיכתה למהות קבועה, כך שתיצור קרקע מוצקה שהיא הכרחית לקשר אינטימי עם הזולת; יהיה זה רֵעַ או בן זוג."

השהייה על המפתן, בין הישן לחדש ולא לחצות אותו, הוא רגע המסוכן ביותר עבור הנשמה.

בתוך המהומה והשאון שהיו בנשמתי נשמעו קולות המזרזים אותי להיות אמיצה הפעם ולעבור את טקס ההתקדשות דרך המוות בלא דיחוי.

היססתי.

אנו סבורים שגורל חיינו נתון בלעדית בידינו. אך ישנם מהלכים שנקבעים במציאויות אחרות, בממדים אחרים, בחיים אחרים, אשר מקבילים לאלה שאנו חיים כאן ועכשיו.  כאן ועכשיו נדמה לנו שגזירות לא צודקות נוחתות עלינו, אולם למעשה הן אינן גזירות, אלא תוצאות של הבטחות, שבועות, התחייבויות נדרים שנתחייבנו בהם בממד אחר או בחיים אחרים – הן תוצאה של התחייבות הנשמה.

נשמתי הזדעזע. פתאום הבזיקה בי הידיעה המוחצת שהיו כאן תהפוכות גורל. היו כאן יסודות של הסכמים ותמורות שהוחלט עליהם במעמדות אחרים, בחיים אחרים.

זעקה גדולה נמלטה מתוך נפשי, ולבטח נשמעה בכל היקום. קראתי בקולות אימתניים למוּ-אור. המצוקה שלי הייתה בוצית וטובענית. ככל שזעקַתי הייתה רמה יותר, כך הלכתי ונשאבתי לתוך האשמה עצמית כבדה יותר.

האיש היקר והטוב ענה מיד לקריאתי ועמד מולי. הוטבלתי בזיו פניו ונרגעתי מעט. הוא ראה מה גדולה עצבותי וליטף את ראשי כמו אז, במוּ [למוריה], ושאל לפשר חרדתי. סיפרתי לו הכול. ראיתי כי הבעת פניו משתנה. הבחנתי בפניו בארשת שכמותה לא ראיתי אצלו מעולם. אפילו לא כאשר הודיע לי לפני עשרים אלף שנה כי מוּ האהובה שלנו עומדת לשקוע מתחת לפני האוקיינוס. אהבתו אלי קרנה ממנו כמו תמיד, אך יכולתי להבחין היטב בנחישות הפלדה שבעיניו.

"אני מסרב הפעם לקבל את ההלקאה העצמית שלך!", אמר מוּ-אור וקולו היה יציב והחלטי. "אני מסרב הפעם שתדוני את עצמך לעוד נצחים של סבל! האם התקרית ההיא בקא-קוּם [מצרים] לא הספיקה לך, ילדתי?! גם אז האשמת את עצמך. הפעם לא אעבור על הדבר בלי תוכחה. הפעם אוכיח אותך באותות ובמופתים שלא בך האשם, חדלי ממנהג פסול זה!

ילדתי, רבבות על רבבות עידנים אני ניצב לצִדּך, רק כדי להביאך לנקודה שבה את ניצבת היום. האם לשווא עמלתי? עייפתי עד מאוד, ילדתי, כי גם בממד שלי יש חוקים והגבלות, ואני חייב לעבור מיני קשיים ותמרונים כדי שאוכל להוציא אל הפועל את מטלתי. האם לעוד עידנים תדוני אותי? אנא חסכי ממני את הכורח לעמוד בקשיים דומים לאלה שמולם עמדתי עד כה.

הווייתי מצטמקת לנוכח האפשרות שעידנים דומים לאלה שעברתי למען אוכל לעמוד לצִדּך ולשומרך, אצטרך לעבור שוב.

קוֹנדוּ [הנסיך השחור] נכשל אצל כל הבוחנים. האם את קולטת, ילדתי?! אצל כל הבוחנים! דינו היה אמור להיות חמור מאוד.

הכישלון לעולם אינו כישלון נצחי אלא הזדמנות לנטוש את שאיננו נכון לך ואת שאיננו מקדם אותך, יען כי לכל אחד ניתנים תמיד עוד חיים שבהם יוכלו לעמוד בהתחייבויותיהם, שבהם יוכלו להמיס את דבקויותיהם ומאווייהם ולזכות בחירות. מהו פרק חיים אחד שבו קרתה טעות? כמו מחברת שלא נכתבה יפה. כמו טיפה באוקיינוס שלרגע נתקפצה בשוגג. תמיד אפשר לפתוח דף חדש. הטיפה תמיד יכולה להתמזג בנועם עם האוקיינוס. הקיום הזה רחום גם הוא, ומציע אינספור הזדמנויות לתיקון. הניחי לקוֹנדוּ להשלים את התחייבויותיו. דאגי רק לאלה שלך."

בְּכִי תמרורים אחזני. מתוך הבכי שחתי לאיש היקר, "הו, מוּ-אור הנאמן והטוב שלי! כסומא באפלה הייתי. רק על עצמי חשבתי, רק לעצמי דאגתי. רק לרחמי העצמיים התמכרתי, אנוכית הייתי, לא עוד!".

הובאתי אל שער המוות.

אצל הצ'יף אֶבּוֹחוֹן [באפריקה] עברתי את שער החיים. הגיעה העת לעבור עכשיו את שער המוות שנפתח לרווחה.

מוות הוא התקדשות המסמנת היטב את הגבול בין הישן לחדש. הפעם החלטתי הייתה נחושה להתנסות בו. בכל גלגולי חיי התחמקתי מטקס זה. להיכנס אל המוות בעודי בחיים.

ההתחמקות לא הייתה אפשרית יותר!

"אני מוכנה, מוּ-אור," אמרתי לאיש היקר. "אשמוט מעלי את כל בגדי ועירומה אוותר. הגש לי את תכריך ההתקדשות. הנה, קח את ידי והובל אותי אל הסרקופג. ייסתם עלי הגולל. הבה נלך, והרשה נא ליפתח אחי ללוותני כברת דרך?"

"רק עד המפתן הוא רשאי ללוותך, לא מעבר לו."

"כן, זאת אני יודעת."

הקרונית שנעה כל מסילה כבר המתינה לנו. נכנסנו לתוכה. המושבים היו נוחים. הקרונית החלה לנוע מטה. עברנו לקרונית מעט קטנה יותר, ועד ירדנו כשש מאות אמה מטה. לבסוף הקרונית נעצרה. יפתח הושיט לי יד ועזר לי לצאת ממנה.

כשידי אוחזת בידו התחלנו ללכת לעבר החלל שבו היה מוצב הסרקופג. מוּ-אור צעד מעט לפנינו. ירדנו עוד כמה מדרגות ועברנו באינספור מעברים צרים ומפותלים. ברבים מהם שררה לחות מכבידה. הקירות והרצפה היו חלקים ויפתח אחי החזיקני חזק לבל אחליק, עד שהגענו לאולם האחרון.

עמדתי לפני המפתן ודבריו של יפתח היו כדורבנות, אך אמת היו. נפשי נרעדה בזעזוע אחרון, כי האמת העירומה אכזרית. הייתי שפופת רוח, הן מגודל הכאב על הפגיעה שפגע בי קוֹנדוּ, והן מגודל הזעזוע מדבריו של יפתח. דבריו היו נכונים, אך היה דבר מה שלא אִפְשֵׁר לי לקשור את הקצוות לאחדות אחת.

את המפתן יכולנו רק אני ומוּ-אור לחצות. מצאתי את עצמי בתוך חיבוקו החם של יפתח. הוא השתהה עוד מעט, נישק למצחי ונפרד ממני באומרו, "אחכה לך כאן, אחותי."

"אם אחזור, אחי היקר."

"את תחזרי ואני אהיה כאן לקבל את פניך. לכי, אחותי, אל תחששי. יש בך די עוצמה להביט בעיניו של שר המוות. לכי."

פסעתי דרך המפתן. מו-אור היה לצדּי. הוא הורה לי לא להביט לאחור ולקח את ידי, שקודם הייתה אחוזה בידו של יפתח. הסרקופג עמד באמצע החלל, אשר מלבד הפתח שדרכו נכנסנו היה אטום וחשוך, רק אור עמום ממקור כלשהו האיר את המקום בקרן קלושה. התקרה הייתה קמורה. שני עמודים תמכו בה מכל צד. סיפורי כל חיי היו חרוטים עליהם וגם על הקירות. אובך עמד באוויר. דממת מוות מילאה את החלל. גרוני ניחר.

הלב שלי פעם טריליוני פעימות בשנייה של נצח.

חשתי את גופי שצונן הוא.

מו-אור עזר לי להיכנס לסרקופג. נשכבתי בו. רצפתו הייתה קשה וקרה, בדומה לרצפת המקדש של האל אוֹלוקוּן. שם לפחות היו עלים ומחצלת, כאן אפילו זה לא היה.

הגולל נסתם. השתרר חושך שבכמותו צפתה הבריאה לפני המפץ הגדול.

את הפחד חשתי לפני כניסתי לסרקופג. עכשיו, בהיותי טמונה בו לא נותר כל זכר ממנו. רציתי לישון, אך השינה לא באה. לא ציפיתי לחוות את גלגולי חיי, כי אותם כבר חוויתי מזמן. האם אשכב כאן לעד בחושך באפסות גמורה?

התחלתי אפילו להשתעמם קצת. מוזר, חשבתי לעצמי, האם זהו המוות? נזכרתי בצ'יף אֶבּוֹחוֹן. ברוב טובו הוא העניק לי רשות לשהות מחוץ למקדשו של האל אוֹלוקוּן. מהסרקופג לא הייתה שום אפשרות לצאת. מרגע שנסתם הגולל, היציאה מלמעלה לא הייתה אפשרית עוד, רק זו מלמטה.

קור אימים חדר לעצמותַי, צינה אחזתני, אברי היו קפואים ורעד עז עבר בגופי. אני חושבת שהתחלתי לבכות כי פני היו רטובים, אך אולי היה זה בגלל הלחות וההבל?

הקור הציק לי, ועוד יותר השעמום. שיכלתי את ידַי על לוח לבי בתקווה להתחמם קצת. התחלתי להתגעגע נורא לילדַי ולנכדתי. אוי, מה עשיתי?

מרוב עייפות ובכי כנראה שנרדמתי לבסוף, כי התחלתי לחלום על קוֹנדוּ. הוא היה כאן לצידי וגופו החם והגדול נצמד לגופי. וכבר לא היה לי קר, כי חום גופו חימם אותי. כה שמחתי שהוא שב אלי. הוא חיבק אותי ונישק את גופי, נשיקות שזכרתי כה היטב, ואני יכולתי לחוש את ממשות נוכחותו של הגבר שלי. ושמחתי שזה לא היה חלום כי הנה קוֹנדוּ עומד עכשיו מולי ומביט בי בעיניו היוקדות. הוא אחז בידי וקירב אותן אל לבו. דבר שכזה לא עשה מעולם לפני כן, ופתאום הנה באה התמורה. הוא השתנה עכשיו ואני מאושרת עד מאוד. הזרימה החמה של האנרגיה הייתה מבורכת לי. הישרתי את מבטי על פניו של אהובי... וחזיון מאגי טלטלני בעוצמה אדירה – ראיתי והנה אחד הפסילים השחורים של הצי'ף אֶבּוֹחוֹן קם ועומד לפני חם ונושם, ומפאת שחור עורו ויופיו ונדיבות שריריו קיהיון חושים נעים אחזני.

מרחוק שמעתי את תופי המוות עתיקי היומין מתופפים בעוצמה וקצבם מטרף עוד יותר את חושַי. קרבתי אל גופו המפואר של הפסיל השחור וריח מור אֲהָלִים וקינמון שנתערבב בריח הג'ונגל ובריח המתוק של הקטורת אפף אותי בענן תשוקה מבעיר. בכך ניתן האות ונצח של פולחנים פרועים ומסעירים החל. וכך רווינו דודינו מהחל הנצח ועד אין-כלות, ונתעלסנו באהבים עד בלי קץ, והעונג היה גדול מזה שזכרתיו מלפנים. ועוד התענגנו על אהבתנו בלי די.

ולמה זה פחדתי כל כך מן המוות הזה? הרי הוא כולו עונג. אילו רק ידעתי שכך הוא המוות, הייתי עוברת אות שעריו מזמן. ולמה זה בכלל אֲדַמֶּה כי מוות הוא שאני בתוכו? מוזר הדבר. בכל אופן, אני מוכנה להישאר כך לעד. כאן אין יותר סבל. כאן אין יותר ייסורים. כאן יש רק אהבה ועונג עילאיים. ואני כולי מתמסרת לקצב התופים ולגברותו של הפסיל השחור שלי, ושִכְחה יורדת עלי. הכול נעשה שקט ורגוע, ורק לחישות העונג שלנו נשמעות בתוך המוות.

מדוע זה כל הזמן אֲדַמֶּה כי מוות הוא זה?

עוד עונג... ועוד עונג... ועוד עונג... ולבטח עברו כבר מיליוני שנה, ולפתע עצבות כבירה החלה מזדחלת לתוך נשמתי.

"אני חייבת ללכת, קונדו. אני מוכרחה! כי אהבתך רשפי אש שלהבותיה וחשה אני שאט אט נשרפת אני באש מקדשך. אני הולכת," אמרתי בקול ענות חלושה.

"אנה זה תלכי אישה? הרי בעקבותיך הלכתי על פני כל הדורות ואת נפשי שמתי בכפי בגינך. הלא אמרת שתאהביני ואהבה אינה עושה כזאת, אהבה אינה נוטשת אהוב. והלא רק בהיכלות מקדשי תמצאי שְׁלָמִים. וראי, הרי את אהבתי המובטחת אני נותן לך. האם בשל כך תעזביני? אני אמות בלעדיך! אנא הישארי עמי. היי לי לאישה ולאם. אל תנטשי אותי," דיבר הפסיל השחור שלי ונהי קולו הדהד וקרע בתוך נשמתי. והוא גם לא גמגם עוד.

שעיתי לאהבתו ונשארתי עמו, כי בְּחֵלֶק שפתיו הדיחני והלכתי אחריו פתאום וכשׁוֹר לטבח הובאתי, וכמו באזיקים הובלתי אל כלאִי, עד יפלח חץ את לבי כמהר ציפור אל-פח, ולא ידעתי כי בנשמתי הדבר; אך לאחר זמן עמדתי על כך.

ובין כה וכה הפעימו אותי אנקות אהבתו ושיכרו אותי, והשכיחו ממני עולם ומלואו. והרי לא במהרה תַּרְפֵי

התשוקה המסמאת יניחו את קורבנם; כאשר קונים הם שביתה בתוך הנשמה רק התבונה האלוהית תמגרם. ועוד זמן רב אחר-כך השכלתי ללמוד כי לא בזו התשוקה הוא הדופי, אלא בזו התשוקה המסמאת. כי זה שאוחז באש הוא שחופן באמתחתו את התשוקה, וזו תהפוך למסמאת כאשר אדון האש לא מפויס הוא; ואז ישלח את אונו בלא הבחנה ובלא מידה שיסמאו את עינֵי הנתינים ואת נפשם.

זאת לימדני מעביר-הנהר, וכשדיבר זה ידידי זה מכבר למדתי את שפת משל ומליצה דברי חכמים וחידתם; כפי שתישרי לימדתני, וכאשר זה מופרע בתוכנו יקשה עלינו להבדיל בין תאווה לתשוקה לאהבה ולחסך ואז הכול יתערבב ויסתמאו עינינו ונסבול מרורים בנפשנו.

ולעת הזאת עוד אהבנו עד שלא אוכל לאמוד את אורכה, עד שנפערה תהום עמוקה אין חקר בתוכי ותבלע אותי בתוכה ולפתע ראיתי כי צל עומד לידי, והצל צלי שלי היה. בתחילה נפחדתי ממנו אך עד מהרה הבטתי בו מתוך לבי וחשתי כיצד כוחי צומח ופורש כנפיו. ידעתי כי למתים אין צל, משמע, חיה אני. אך הנה חשתי גם כי התהום שבתוכי מעמיקה והולכת, ונהיר היה לי שכפסע מפריד בין נפילתי מאיגרא רמא של העונג לבירא עמיקתא של הכאב – של האבדון. לפתע המוות היה ממשי ביותר.

"אני הולכת, קוֹנדוּ," אמרתי בהחלטיות, אך הוא התחנן שלא אעזבהו. בעיניו נשקפה אימה. רחמי נכמרו עליו. אנסתי את עצמי להישאר עמו, אך בחכי עלה טעם המתכת, כאילו כבר מתה הייתי. עם כל רגע שחלף, הטעם התחזק והלך. לבסוף הוכרע הדבר בנפשי.

"אני הולכת, קונדו. אני מוכרחה!" פסקתי נחרצות.

"האם שוב רוצה את ללכת ממני, אישה? המקום שלך הוא לצדי. מקום האישה לצד בעלה. הֵיאָךְ תעזביני?"

"אינני עוזבת אותך, בעלי. אך היטב רואה אני את הגבול שסומן בין חיינו. הנה, הוא ניצב לפנינו. הוא מאותת לנו. אני גם היטב שומעת את הקריאה ההיא – הידועה – שבאה מעֵבֶר. אני חייבת לחצות את הגבול.

אתה רואה את אש הגבול? לשם אלך כי משם דרכי מתחילה! התעבור עמי את חומת האש, גבר אהוב שלי? אשר כפסיל מקודש אתה לי. אם כן, הבה נלך! אין אנו יכולים עוד להישאר כאן. המקום מתחיל להיות רווי באדי מוות. עלינו לעזוב. אני הולכת, אם תאהבני, אנא תצטרף אלי ולבבי ישמח. אוהבך, קונדו שלי, אנא בוא עמי!"

"לעבור את חומת האש? האם להמיתני בשׂרפה את מבקשת, אישה?! ועוד עלינו לעבור את הנהר, והוא רועש וגועש. איך תחשבי כי נוכל להצליח? הרי לפני שנישרף באש החומה, טבוע נטבע בנהר.

וידוע כי אדון הברקים נוהג לשוטט ליד הנהר. ואם עוד זה אדון הברקים יבוא, הוא לבטח יבתר את גופינו; כי זהו מנהגו," אמר קונדו ונתחלחל".

"ואני חשבתי לתומי כי שווה נפש אתה עם ביתור הגופות", עניתי בלא שמץ של לעג, יען כי התמונה של הפרה המבותרת בארמונו של האוֹבָּה עוד עמדה טרייה אל מול עיני, וגם נכונותו של קונדו להקריבני לזבחים כי אישה מרדנית הייתי, הייתה כנראה טרייה בזיכרוני.

"ניחא אדון הברקים, אבל אם עוד ניקרא להיכלה של זו האיומה האוחזת בנוצה לא נוכל עוד לשוב על עקבינו." אמר הפסיל וגופו נרעד.

"גופך כה מפואר, קונדו, ובלבך פחד כה גדול! אם לבבך זה ישר הוא הרי שמידת הצדק שבו תסלול לך את תום הדרך. הרי אינך איש תחבולות שבדברי שקר מבאיש ומחפיר את דינו עליו! או שמא טועה אני? הלא לאוחזת בנוצה מאזני צדק ותשקול בהם ביושר ובחסד."

"לבבי ישר הוא, אולם לא אעמוד לפני זו עם הנוצה, ולא אעבור בנהר ולא דרך חומת האש."

"יהי כרצונך, אולם אני פציתי פי ולא אוכל לשוב עוד. אני הולכת. בוא, קונדו, אל לך לחשוש, אנו לא נישרף, החומה רק נראית כחומת אש אך אין זו אש אמיתית, אלא אש הזיכוך. אל תירא. בוא עמי. גם מן הנהר אל לך לחשוש כי יודעת אני את המילה שאותה יש לומר לשומר-המעבורת, וגם את המילה שיש ללחוש למעביר-הנהר; יפתח לימדני את המילה הנכונה. מעביר-הנהר יעבירנו את הנהר בבטחה. אנא, בוא!"

"מי הוא יפתח זה? האם אהובך הנו? כי כה בורקות עיניך בדברך עליו. מי הוא זה?!"

"אהוב אוהבהו את יפתח, אך אהבת אחים היא זאת, יען כי יפתח אח הוא לי."

"אח?! מעולם לא ידעתי כי אח יש לך, אישה!"

"יש לי גם יש, אך אנא, אל נרבה במילים ונבזבז בכך זמן יקר כי עת לנו ללכת, קונדו בעלי."

"... לא אוכל ללכת עמך, אין לי די אומץ לכך. בעצב אפרד ממך, אך ברוחי אלך איתך ואהיה לצדך."

"אם אין לך אומץ לבוא עמי בגופך ובנפשך, אין לי כל חפץ ברוחך! או שתבוא בשלמותך; בלב, בנפש וברוח, או שדרכנו ייפרדו כאן לעולם, ויהיה עליך לשחררני. אך תדע שלא אני חפצתי בזאת אלא אתה."

עמדתי כך עוד זמן מה ועינַי לעבר קונדו; הוא ישב מצונף בפינה וגופו דמה עכשיו לרעשן הדלעת שבנו של הצ'יף אבוחון קרקש בו בעוברי את שערי החיים. המראה היה כה מעורר חמלה עד שלא ידעתי אם לבכות או לצחוק.

"מדוע זה תפחד כל כך? הנה אזור אומץ ובוא עמי. כל דבר טוב יותר מהישיבה כאן, אפילו שריפה! אפילו טביעה!"

"אינני יכול. אני פוחד." נשמע קול מתכתי חלול, שכמו ממעמקי התהום הגיע, ולא שיערתי כי יישמע כמותו מגרונו של יצור כלשהו הקיים בעולמות.

גוף הדלעת של קונדו התכווץ והלך ונעשה מקומט וכמוש כאילו בן טריליוני שנה היה. לא יכולתי עוד לצפות במחזה. קמתי והתחלתי לפסוע לעבר הנהר. כבר מרחוק ראיתי את שומר-המעבורת. כשעמדתי נִכְחוֹ אמרתי את המילה וגם הראיתי לו כי רגלַי עמי, וידַי עמי, כי פי ועינַי ואוזנַי עמי, רק אז הסכים להעיר את מעביר-הנהר משנתו. זה בא בצעדים לאים, בירך אותי לשלום וגם אני השבתי לו ברכת שלום, וגם לו אמרתי את המילה. הוא חייך ודרש כי אעזור לו להתקין את המעבורת וגם אשיג לו משוטים. אולם גם במקסם זה לימדני יפתח לעמוד והמעבורת עד מהרה הייתה מוכנה להפלגה; וכבר הייתי ישובה בתוכה.

תימהון כביר הלם בי בראותי את איש-המעבורת, שהוא מעביר-הנהר, וראשו מופנה קדימה. יפתח הזהירני מבעוד מועד כי מעבר-הנהר ראשו תמיד מופנה לאחור במאה שמונים מעלות לחזהו, והוא לעולם לא יצפה נכחו, ואל לי להיבהל מן התופעה, כי כך הוא מנהגו ואין איש יודע האם אי פעם היה אחרת. שתקתי עת ארוכה מאוד, והספקתי להרוות את עיני במראות הזוהרים שנגלו לי בהפליגי עם זה מעביר-הנהר. וקרה לא פעם שהצטרכנו לתת דמי מעבר ותשורות וגם שוחד לכל מיני נוטרי סף, אשר עם כולם החלפתי מילה ועם כולם התיידדתי, והרביתי לתת להם שוחד כי במקסמים שלימדני יפתח עשיתים והדבר שעשע אותי הרבה.

ופעם אחת קרה ששיחדתי את אחד הנוטרים במקסם שלימדני הצי'ף אבוחון. והמעשה שהיה כך היה. הנוטר של מקווי המים הקדמוניים עמד לפנינו, כולו במלבוש צדפים ואלמוגים, בדומה ללבושו של האל אולוקון, ודרש שניתן לו את הצדף האחד והיחיד; שכמותו אין, לא היה ולא יהיה באף אחד מן העולמות. למען האמת הדבר המסובך ביותר, רק לכאורה נראה מסובך, וכי לאמיתי של דבר הוא הקל ביותר. נזכרתי במשפט אחד של הצ'יף אבוחון, ושבעת אמירתו נשמע לי חסר משמעות וערך, אולם עתה הערכתי את עוצמתו, "הסוד הבסיסי והגדול של הכישוף הוא בדעת כי החיים מחקים אותנו, ולא אנחנו את החיים. חיינו הם כחומר ביד היוצר, והיוצר הוא אנחנו."

עצמתי את עיני ואמרתי בלבי, או. קיי., צ'יף אבוחון, נראה כיצד אני מצליחה בכישוף שלי.

לנגד עֵיני רוחי ראיתי את הצ'יף אבוחון עומד בגלימתו הלבנה. אמרתי לו, "זה הזמן, הכוהן הגדול אבוחון, שתעזור לי. הנח בידַי מן הצדפים שלך שאוכל לתיתם לנוטר מקווי המים." פקחתי את עיני ושלושה צדפי קאורי לבנים מנצנצים היו מונחים בכף ידי השמאלית. הגשתים לנוטר מקווי המים וזה עלץ וקפץ וניתר עם הצדפים החדשים שלו, ונתן לנו אות כי יכולים אנו לעבור. הדבר הצחיקני הרבה.

וכך נמשכה לה ההפלגה בנחת, הנהר לא רעש ולא געש, וישבתי לי בטלה. אולם לבסוף גברה סקרנותי, ואף על פי שלמעביר-הנהר יצא שם של איום ונורא לא פחדתי ממנו כי הפלגנו ביחד כבר עת רבה וראיתי שהוא איש חביב ונחמד, אם כי לפעמים היה נרגן. שאלתיו מדוע זה ראשו מופנה קדימה?

"כי אין פנינו מועדות אל הרי מערב-השמש; היא ארץ המתים אליה לא אביט אף פעם. ארץ החיים היא מחוז חפצנו, ולשם אוכל להביט," ענה לי מעביר-הנהר והחל לפזם לעצמו ניגון שכמותו מעולם לא שמעתי, רוחו הייתה טובה עלי וגם נפשי נרגעה.

המעבורת נכנסה למערה תת-קרקעית, כאן היה משכן ההיכל של זו האוחזת בנוצה. חשכת יום-הדין שררה מסביב. המעמד היה כביר ורם ולא היה אפשר להיוותר שליו נִכְחוֹ; כל תה בגופי הזדקף, ובתוך נשמתי הייתה יראת כבוד.

הגענו אל פתחה של דלת עצומה ממדים מגולפת בסימני סתרים, שכמותם ראיתי בבתי הלימוד עוד מן החיים שהיו לי במו. תחילה נפתחה הדלת רק קמעא וכשניצבנו בדיוק מולה נפתחו כנפותיה לרווחה ואז סינוורני אור זוהר. כאשר יכולתי לפקוח את עיני ראיתי את זו האיומה האוחזת בנוצה, ישובה על כס מרומם כולו זהב בורק, ומולה עומדים מאזני הצדק שלה שכמותם לא ראיתי באף אחד מן העולמות ואותם לא אשכיל לתאר, כי שפת בני-אדם דלה היא מאוד. נאלמתי דום, יען כי מוזרותם ויופיים של המאזניים מילא אותי התרוממות רוח ומורא גם יחד. האוחזת בנוצה יפהפייה הייתה, ישותה קורנת הרמוניה ושלווה, וחידה הייתה בעיני מדוע הכול כינו אותה האיומה. אני אהבתיה וחייכתי אליה. היא החזירה לי חיוך קסום וסימן ברכה סימנה בידה. ביקשתי בלבי כי אוכל לחבקה ולהסתופף בחיכה, אך היא רק הניפה את נוצת היען הגדולה שלה לעבר מעביר-הנהר לסימן כי יכולים אנו להמשיך בדרכנו; הוא הניד בראשו המופנה קדימה כלא מאמין. וכך המשכנו חיש בדרכנו כי לא עיכבו אותנו בהיכל הגדול. חשתי בבירור כי קרני עלתה בעיניו של מעביר-הנהר. כשיצאנו מן המעבר התת-קרקעי הייתי כבר מיודדת עמו מאוד.

בעודו מביט בי בעיניו המשתאות דיבר, "נראה שחביבת האלים הנך, יען כי לא זכור לי ולו פעם אחת שזו האוחזת בנוצה לא עיכבה את מי שבא בהיכלה... או שמא את עצמך אלה הנך? ועוד דבר מתמיהני הרבה אשר נוהגת את בשוויון כזה בעולם הלזה התחתי כאילו ארץ מכורתך הוא. וכזו, היכן היא לך?"

דבריו של מעביר-הנהר הצחיקוני והעציבוני הרבה כי כך הוא הדבר ששני אלה הולכים תמיד יד ביד בעולם המתקיים; ההפכים הם שבונים אותו. ואולם לבי היה טוב עלי כעת וחיבבתי מאוד את מעביר-הנהר, ובעוד אני צוחקת עניתי לו לאמור, "לאט לאט לך מעביר-הנהר, אולי חביבת האלים אנוכי, זאת אינני יודעת. על כל פנים אחד מהם, מו-אור שמו, אוהבני; את זאת אני יודעת לבטח. ואכן אלה אני, אולם אלת הלא-כלום אנוכי, והשם חביב עלי ביותר..."

"מדוע זה מהתלת את באיש זקן שראה הרבה בימי חלדו הארוכים?", הפסיקני מעביר-הנהר ונשמע נעלב.

"אינני מהתלת בך ידידי, זה הדבר האחרון שאותו הייתי מהינה לעשות. הנה אסביר לך; לפני כעשרים אלף שנה הצטרפתי למשלחת מדענים שנשלחו מכוכב אנאטריס לכוכב הארץ. השליחים שהגיעו לכוכב הארץ נקראו אלים, כי זה היה תוארם. אני הייתי אז נערה צעירה, שמי היה טה, אך מאחר שצורפתי למשחלת נתווסף גם לשמי התואר אל, ומאז נקראתי אל-טה – טה השליחה.

רבות התהפוכות שקרוני מאז אותו יום שבו כף רגלי דרכה לראשונה על כדור הארץ, ועל כן שוות נפש הנני בעולם הזה התחתי.

שהיתי כבר בכוכבים לרוב, וגם החור השחור היה ביתי, ומאומה לא יכול עוד להפתיעני ולהפחידני. העולם התחתי הזה הוא לי ככל יתר העולמות; אני אך אורחת לעת קצרה בכולם כי שייכת אני לאותו עיקרון שקיים עוד מן העת הקמאית," ובעודי שחה את דברי למעביר-הנהר חשתי כיצד הווייתי מתרחבת ומתפשטת ביקום. לא דיברתי עוד כי תודעתי סרקה את אותו עיקרון.

מעביר-הנהר הביט בי ונדמה היה לי כי הבחנתי בעיניו אשר ראו כבר הרבה בימי חלדו שלחות הן מדמעה ויאמר אלי האיש, "נעם לי מאוד להעביר אותך דרך הנהר כי יכולתי להביט נכחי, דבר שלא לעתים אני זוכה בו, וכעת מבין אני בשל מי זיכוני בזכות הזאת. אחת היא לי אם אלה של גדולות ונצורות הנך או אלת לא-כלום; טובה את ביני ונאווה."

גרוני נחנק כי קשה היה לי לעמוד באהבה והערכה כנה שכזאת, חוץ ממו-אור ומיפתח אחי, אף אחד מעולם לא העריכני כמו זה האיש מהעולם התחתי. מתוך עומק נפשי דיברתי, "גם לי נעם להפליג איתך ידידי היקר, תמיד אזכור אותך ואת מסירותך ואת תום לבבך."

עוד עת קצרה הפלגנו והוא הודיע לי כי הגענו ועזר לי לרדת לגדה. בעת שנפרדנו היה לי מעביר-הנהר לידיד נפש יקר, והמילים המעטות שנאמרו יישארו חקוקות תמיד על לוח לבי, "בעוברם במעברים של עולם המוות זוכים החניכים לדעת את המהות הפנימית של טבע החיים והיסודות הפועלים בו. הם זוכים בכוחות נפש גדולים, גם בחוכמה ובבינה וגם בקסם. והקסם תפקידו העיקרי לשמש מפתח של שינוי פנימי מאשר הכוח שזוכים בו לאחר תוצאה של שינוי זה; זהו סוד הקסם הגדול, זכרי זאת לעד."

"אפילו את שמך אינני יודעת, אנא הגד לי אותו למען אוכל תמיד לשים אותו על שפתי כל אימת שאזכר בך," כיליתי את דברי והרגשתי שעוד מעט קט ואפרוץ בבכי, כי הפרידות תמיד קשות הן.

"שמי הוא אך מעביר-הנהר, או איש-המעבורות, כטוב בעינייך. כך היה מקדמת דנא וכך יוותר עד אין-כליונם. קראי לי בשם זה, אני אשמעך תמיד".                                                                               

לא נותר לי עוד דבר להגיד למעביר-הנהר, וגם נוהג הוא בעולם התחתי כי אין מרבים בטקסי פרידה ולא במילות פרידה, על כן רק אחזתי עוד עת קצרה בידיו והדבר נעם לי מאוד. עיני אמרו לו תודה וכבר ראיתיו נכנס בחזרה למעבורת שלו. עוד הבטתי אליו בהפליגו עד שדמותו נמוגה בין ערפילי העולם האחר וסבתי על עקבי.

החשתי את צעדַי לעבור חומת האש. בהתקרבי אליה חששתי כי החום שנפלט ממנה עומד להמיסני, אך אני גמרתי אומר בלבלי לעבור אותה ויהי מה! פסעתי דרך החומה, וכפי שצפיתי לא היה חם בתוכה, והאש האדומה נהפכה לעננה לבנה. עברתי גם דרכה. רציתי לראות האם קונדו בכל זאת בא אחרי, אך ידעתי כי אסור לי להביט לאחור, לכן נשארתי עומדת על מקומי דקה ארוכה; אם הוא אזר אומץ והחליט לבוא אחרי הוא יהיה עוד רגע קט כאן לצדי. עוד המשכתי לעמוד כך, ולא היה אף אחד.

בתחושות עצב כואבת המשכתי ללכת, ולא היה עוד חושך ולא קור ולא חום ולא עננה לבנה. במרחק כמה פסיעות ראיתי את מו-אור היקר שלי, לידו עמד יפתח אחי וארשת שמחה ואושר על פניו. מו-אור עצם את עיניו ומפיו נמלטה אנחת רווחה, ואחר כך, כמו תמיד, הוא ליטף את ראשי.

וגם יפתח אחי היה כבר לידי. והמה הובילוני דרך הפרוזדור, ובפתחו של טרקלין האמבט חיכו לי נערות נאוות, יעלות חן. והנערות הכניסוני לתוך הטרקלין שרחב מידות היה. בריכה הייתה קרועה באמצעיתו. מדרגות פסיפס מרהיב ירדו מטה לתוך מקווי המים הזוהרים. הנערות פיזזו סביבי ובשירה קסומה הורו לי להיכנס לתוך המים המבושמים בשמנים ריחניים אשר עלי כותרת פרחי שושנים אדומים צפו בו. ריחם שיכר אותי.

וירחצוני הנערות במי הקסמים עד שהופיעה לפתע עלמה שיופיה היה רב וגדול ובידיה אחזה בגד לבן שחוטי זהב וכסף שזורים בו וכולו רקום פנינים ויהלומים. עליתי במדרגות הפסיפס. וינגבוני הנערות במגבות קטיפה, ויסרקו את שערי, ויתיזו עלי בשמי מור וקינמון. ותיגש אלי העלמה היפהפייה ותלבישני בבגד הזוהר ותנעילני סנדלי זהב. ותענוד לצווארי ולידַי עדיים זוהרים, משובצים אבני יקר. ועוד תפזזנה הנערות ותנגנה בכליהן המקוסמים. בצעדים קלילים תיעלם העלמה היפהפייה בתוך הקמרון הצדדי, ורק שנייה עברה וכבר היא נראתה בפתחו מפזזת כעפה בכנפיה לעברי. בידיה אחזה זר מפרחי האביב ותשים אותו על ראשי. מנגינה אלוהית נשמעה ברקע. הנערות שרו לכבודי שירי ברכה והלל.

"מי את העלמה?, שאלתי בקול מתון וכל ישותי נפעמת מיופייה השמימי.

"הנני אם כל האהבות," ענתה ונישקה למצחי. עצמתי את עינַי וחשתי כי הנני נאהבת עד בלי די.

בצעדי מחול ליווני הנערות לדלת, הן פתחו את שתי כנפותיה ומשק מחלצותיהם הדקיקות המריצני לעבור דרכה. עברתי את הדלת ושם חיכו לי מו-אור ויפתח אחי, והמה ישימו על ראשי את נזר החירות הריחני ויענדו לצווארי ולידַי אצעדות חופש, ומו-אור העניק לי שם חדש: תפארת זוהרת; אות וסימן כי בהצלחה גדולה עמדתי במבחן ההתקדשות דרך המעבר בשער המוות. 

תמונות באדיבות:

     6        2    3     4    5        1