היו עתים שעל עצמי לספר - לא תמיד ידעת

 אחר-כך כתבתי ספרים האוצרים בתוכם את סיפור חיי, שאינו נגמר. סיפור חיינו ממשיך להיכתב כל זמן שאנו חיים.
כעת אני ממשיכה לכתוב ספרים בנושאים מטאפיזיים ואזוטריים. 

 הראשית שלי הייתה די עגומה; נולדתי 4 חודשים אחרי שחרור פולין מהכיבוש הנאצי. אבי היהודי איבד את כל משפחתו במשרפות הגזים (לבד מאח אחד), את אשתו הראשונה ואת בתו הבכורה. גם אמי הנוצרייה איבדה את רוב משפחתה במלחמה, בהם את בעלה הראשון, שלחם בשורות הצבא הפולני נגד הכיבוש הנאצי, ואת בנה הבכור. במשפחתה היו גם צוענים. ובעיני היטלר, הצוענים, בדומה ליהודים, היו כנגע. גם אלה וגם אלה היתמרו בתמרות אש ועשן בכבשני הגיהינום שהתקין הצורר הנאצי. מלחמה ארורה! ומה שאירוני להדיהם הוא ש"מבחינת האידיאולוגיה של הגזע, אם אכן הייתה אי-פעם אוכלוסייה ארית, הרי זו הייתה מן הסתם אוכלוסיית הצוענים." הצוענים הם ארים.  

שתי נשמות מיוסרות אלו - אמי ואבי - נפגשו בתופת שהתקין אותה הצורר הנאצי. בין הפצצות וגופות פזורות וקברי אחים, בעוד עשן הכבשנים מתמר בשמי פולין, והן אינן יודעות את גורל יקיריהם, ערכו הן מסיבה על טהרת חצי ליטר ודקה ורבע מטר נקניק, ושמעו הן לפתע את ציווי ה': פרו ורבו! וכך התחלתי את חיי.

לצד פרחי אבל, צער, כאב, סבל, ייאוש ואומללות צמחו על קרקע טרגית זו גם פרחי אהבה ואור, חוכמה ויצירה, שמחה ואושר – ובעיקר חיים! לאמור, אין שום דבר מוחלט בבריאה. הטאואיסטים סיפרו זאת בסיפורים רבים מופלאים, הנה אחד מהם:

              בכפר נידח חי לו איכר עני ולו בן אחד אהוב וסוס לבן יפהפה. את שני אלה הוא אהב מאוד ועליהם הייתה תפארתו וגאוותו. אפילו למלך הגיעה השמועה אודות הסוס המיוחד. הוא הציע לאיכר הרבה מטבעות זהב תמורת הסוס, אך הוא דחה באחת את הצעתו של המלך. "איזה כסיל!", ריכלו שכניו של האיכר, "הנה, העני הזה יכול היה להתעשר מאוד."

בוקר יום אחד האיכר קם, הלך להאכיל את סוסו אך לא מצא אותו, הסוס ברח. התחיל האיכר לבכות בכי חרישי. באו השכנים מקרוב ומרחוק לנחם אותו, "אוי כמה מסכן אתה, סוסך היפהפה ברח, ועכשיו אין לך סוס וגם אין לך כסף; כמה רע, כמה רע". "אולי כן ואולי לא", זה כל מה שענה להם האיכר בעודו מתייפח.

הצער על הסוס האבוד המשיך ללוות את האיכר העני, אך הנה הוא שמע קול שעטות אדיר, עצר לרגע קט את עמלו והתבונן לכיוון משם הגיע הקול. עיניו המשתהות הבחינו בענן אבק ענק מתמר עד לשמיים. בעודו מנסה להבין מה קורה, הנה הוא רואה את סוסו הלבן שועט לעברו ואחריו הוא מוביל להקה שלמה של סוסים פראיים. באו שכנים מקרוב ומרחוק לברך את האיכר, "עכשיו אתה איש עשיר; כמה טוב, כמה טוב". "אולי כן ואולי לא", ענה להם האיכר בעודו מחייך.

האיכר שכר פועלים רבים כי עכשיו העבודה הייתה רבה. גם בנו האהוב נרתם לאילוף הסוסים הפראיים. ויום אחד, בהיותו כה קרוב לאילוף אחד היפים שבהם, הוא נפל ונפגע קשה ברגלו. הפגיעה הייתה כה חמורה עד כי הרופא נאלץ לקטוע את רגלו. באו שכנים מקרוב ומרחוק לנחם אותו, "אוי בנך יחידך נכה עכשיו. כמה רע, כמה רע". "אולי כן ואולי לא", ענה להם האיכר מתוך צער עמוק.

אט אט הבן התאושש מפציעתו הקשה, אך נותר נכה. רוחות מלחמה החלו מנשבות ולכפר הגיעה פלוגת גיוס לגייס את כל הצעירים. את בנו של האיכר לא גייסו כי היה נכה. באו שכנים מקרוב ומרחוק ואמרו לאיכר: "בר מזל אתה, בנינו ייהרגו בשדה הקרב ובנך בטוח אתך בביתך". "אולי כן ואולי לא", ענה להם האיכר מתוך הרהור עמוק…

וכך נמשך לו הסיפור בלא סוף, כי זוהי המהות של הקיום וזוהי האמת של החיים. 

עכשיו אחזור לסיפור שלי:

גדלתי בין שתי דתות, אך לא ידעתי דבר על אף אחת מהן. כל אחד מהורי הסתיר והחביא את דתו כאילו הייתה צרעת, כנראה בגלל חוויתם הקשה במלחמה הארורה, קשה להאשימם.

בגיל 10 הגעתי לישראל. השוק והטראומה היו איומים. המילה הראשונה שזכיתי לשמוע בעברית הייתה "גויה". לא הבנתי מהי משמעותה, רק הבנתי שהיא מקבילה בחומרתה למילת הגנאי "יהודייה מסריחה" שהייתה מנת חלקי היומית בפולין.

 ללא תואר רשמי ממדינת ישראל אך מוכרת לזכותו, אמי נמנית עם חסידי אומות העולם: גויה אשר סיכנה את חייה במודע כדי להציל נפש יהודייה אחת – אבי – מלהבות השואה.

אני נצר למורשות עתיקות מופלאות. סבתי הייתה באבא-לקארקה - זנאחורקה (מרפאה); שאמאנקא צוענייה, אביה היה שאמאן צועני. סבתי הייתה כה יפה שאציל פולני התאהב בה והם נישאו, (אך אהבה זו לא עמדה במבחן החיים). והיה לי גם סבא רב. התחלתי לעסוק במה שנקרא היום מיסטיקה עוד ברחם אמי, כשמורשת אבותיי מחלחלת לתוך זרם דמי. בנעורי לא היה לי נוח עם אבותיי הצוענים, אולי גם התביישתי בהם. את דרכם של אבותיי הרבנים לא הבנתי כלל. אך יודעת אני שכל מה שאני היום זה בזכות כל אבותיי. הם שהדריכו וכיוונו אותי לדרך האמת והחירות, לדרך הרוח, ולדרך האותנטיות שלי. הם שלחשו לי להקשיב לנשמה שלי ולכבד את דרכה.

קיים פתגם עממי עתיק (פגשתי בו, בנוסח כזה או אחר, בכל התרבויות שעמם באתי במגע): "אם אנו כה גבוהים, חזקים וחכמים זה מפני שאנו עומדים על כתפי אבותינו".  

לא הייתה ברירה, הייתי צריכה למצוא את הדעת שלי ואת האלוהים שלי. רבות התהפוכות שקרוני במהלך חיפושי, ורבים היו מורי - ואני עדיין ממשיכה במסע, עדיין ממשיכה לכרות אוזן לקוסמוס ולהקשיב לו. אני מקשיבה לאבותיי, ויודעת שאהבתם, הגנתם וחכמתם מדריכות אותי ומלוות אותי תמיד.

אין אני משתייכת לדת כזו או אחרת, אלא לדעת, כזו שה"עין" עוד לא נפלה ממנה; כזו של זמנים עברו שבהם עין הדעת הייתה פקוחה לרווחה ולראיית האמת. לזו של הזמנים שבם בני אדם התהלכו עם אלוהים (אלוהים = צורת רבים של אל). אינני משתייכת לשום דת ממוסדת, אך אני מאוד רליגיוזית. הדרך שלי היא דרך הטאו TAO.

במהלך חיפושי הרבים נדדתי במצרים, ירדן, טורקיה, דרום [ ומערב] אפריקה, ניגריה, פרו, מקסיקו, ארצות הברית וברבות מארצות אירופה, וכמובן בפולין. לא רצתי בין קניונים ומכירות סוף העונה (אולי רק טיפה). בכל אותם המקומות חיפשתי את שומרי האש התמידית, אנשי הדעת, חכמי השבט, השאמאנים, המכשפים וחוזי הגורלות. חייתי בקרבם וספגתי את מסורתם. עברתי טקסי התקדשות שבהם הם גילו לי את סודותיהם, וגם חוויתי את המסתורין המקודש. בישראל רק שני רבנים השאירו עלי את חותמם לעד. למדתי הרבה חוכמה ודעת מאותם אנשים יקרים. בזכותם נפקחו עיני ויכולתי לראות את האמת ואת דרך החירות. רבות מפגישותי עם אותם אנשים חכמים ומרתקים מתועדות בספרים שכתבתי. 

אם תבקשו ממני לסכם בקצרה את חכמתם של כל האנשים הנאורים האלה אעשה זאת כך: כולם לימדו אותי, בדומה לרבי עקיבא, שכל החוכמה כולה מסתכמת בהוראת "ואהבתך לרעך כמוך". הם הדגישו שרק האמיצים זוכים באושר, ורק האמיצים באמת עושים את ההבדל בעולם! כולם מיקדו את הוראתם על זרימת החיים המשתנית ועל מודעות עצמית. דבר אינו קבוע חוץ מהשינוי וההשתנות. האלוהים נמצא בתוכנו, ובכל דבר ומקום. אוצר יקר מפז היא האמת. למדתי מאותם אנשים יקרים הרבה ואני מוכנה ורוצה לחלוק תובנות אלו עמכם. אינני קוראת לעצמי מורה, לא במובן הסטנדרטי של המילה – אני עמיתה שלכם למסע, וכאשר עושים את המסע ביחד, הוא הרבה יותר קל ונעים.

אמת, למיסטיקה ולרוחניות התחברתי עוד בבטן אמי, אולם היא ואבי לא הדריכו אותי, רחוק מזה. בגלל חוויות ופצעי המלחמה הזוועתיים שלהם, אשר הותירו בהם צלקות עמוקות ברגש ובנפש (בדומה לכל ניצולי השואה), אנוכי גדלתי בבית קר, מנוכר, מבולבל, קשוח ומנותק מכל אמונה דתית ורוחנית (כי אם יש אלוהים אז איפה הוא היה כשהשפילו, שרפו, הרגו והרעיבו את כל מיליוני בני האדם? ולמה אלוהים בכלל אפשר למלחמה ארורה כזאת לקרות?) נעלות וקדושת החיים איבדו כל משמעות בעיני הורי (בייחוד בעיני אבי), ומה שנותר הייתה רק ההיאחזות בחיים והישרדות, גם אם במשך הזמן הייתה זו הישרדות לוקסוס; השואה אמנם הסתיימה אך הורי נשאו עמם את השואה הלאה, והעבירו את מלוא משאה הכבד והאפל גם אלי, ואני נושאת עמי את השואה הארורה הזאת וממשיכה לחיות בצילה הקודר.

 עבורי, הילדה הרגישה, הסקרנית והאינטליגנטית לא היה שום סיכוי לקבל מענה אוהב, רוחני ואינטלקטואלי. עד מהרה למדתי כמה שפחות להטריד את הורי, ובלית ברירה להיות שבעת רצון מעולם הבדידות שלי, לא הכרתי שקיים עולם אחר. לכזה התוודעתי רק בתחילת העשור ה-4 לחיי. אנשים נוסעים להימאליה להתבודדות ושתיקה. אנוכי עשיתי את ההימאליה שלי מיום שנולדתי, ורק מאוחר יותר, הרבה מאוד מאוחר יותר, החילותי לצאת ממנה לפרקים.

אנוכי הנני מקרה קלאסי של סינדרום דור שני לשואה. אינני מאמינה שיש ולו ילד אחד שנולד לניצולי שואה שלא סובל, במידה כזו או אחרת, מסינדרום זה. אלה אנשים שלא חיו במלחמה, אבל המלחמה חיה בהם, על כל זוועותיה. (לעניות דעתי לא רק ניצולי השואה זכאים לפיצויים מהגרמנים, אלא כל הדור השני לשואה זכאי להם, כדי שיוכל להשתמש בכספי הפיצויים על מנת לרפא את פצעיהם שהוריהם הפצועים גרמו להם [היה אמנם ניסיון להגיש תביעה ייצוגית כזאת, אך אינני יודעת מה עלה בגורלה]).

אצל אמי נותר מצלם האישה שהייתה מלפני המלחמה, אבל במחיצת אבי לא היה לו כמעט שום סיכוי לבוא לידי ביטוי. לפעמים היא פתחה בקלפים למכרותיה, אבל היא עשתה זאת בהיחבא, כי אבי התנגד בכל תוקף ל"עיסוקיה הצועניים", ואיש בבית לא העז להמרות את פיו. אני מעולם לא הסגרתי את אמי, הייתה זו ברית שבשתיקה. מבלי שתאמר מילה ידעתי שהיא איננה יכולה ללמד אותי לפתוח בקלפים, אבל אני הבטתי והפנמתי, וברור ש"העיסוקים הצועניים" עוברים בגנים, וכך קרה שלמדתי לקרוא (לפתוח) בקלפים עוד לפני שידעתי לקרוא בספרים; ספרים קראתי בגיל חמש.

אמי התמצאה יפה בצמחי מרפה ולא פעם ריפאה אותי ואת אחותי בעזרתם. עיסוקיה אלה זכו ליותר סובלנות מצד אבי.  

הורי לא הדריכו אותי, אך אבותי הדריכו גם הדריכו. הם האיצו בי לנסוע לארצות רחוקות ולחיות עם שאמאנים, למען ללמוד ישירות מהם את אומנותם. כריתי אוזן לאנשים חכמים. ב"צירוף מקרים" מדהים זכיתי להימנות עם משפחת שבט הצ'רוקי (Cherokee) ושבט הצ'קט'א (Chactaw) בצפון אמריקה, בני נשוי לצאצאית שלהם. אני עצמי הייתי נשואה לבן שבט היורובא, שהוא אחד השבטים העתיקים והנאורים במערב אפריקה (ניגריה). למדתי רבות מזקני השבט, הבאבאלאווס babalawo)), שומרי הסוד – השאמאנים.

 שהותי בג'ונגל הפרואני עם דון פרנסיסקו ודון איגנסיו, השאמאנים הפרואנים, הוסיפה עוד נדבך עשיר למארג הזה. יש לי תואר שלישי (Ph.D) במדעי המטאפיזיקה, שבמסגרתו עשיתי מחקרים רבים בספריות, ארכיונים ובשטח. את התיזה שלי לתואר השלישי עשיתי בשאמאניזם. אני עוסקת בפועל במיסטיקה יישומית למעלה מ-40 שנה. הופעתי בתכניות טלוויזיה רבות, כתבו עלי בספרים: 101 מיסטיקנים, יעל חן; פינת חמד, אלישבע זלצר, ובמאמרים. אני מופיע בכנסים ואירועי מיסטיקה רבים בארץ ובחו"ל. אני חברה בארגון המרפאים האמריקני, אבל בעיקר אני עמיתה שלכם למסע החיים, ואם נצעד כברת דרך ביחד אשמח מאוד. 

כל מה שלמדתי במהלך חיי (ועדיין לומדת), אני מיישמת בדרך שבה אני מייעצת ומלמדת.

אשה, מטאקויה אויאסין, היו ברוכים,  אלה שונייה